הג'ינס שהכי מרגש אותי עד היום לחשוב עליו, הוא כמובן הג'ינס המפורסם מהשער של מגזין ווג בנובמבר 1988. זה לא יאמן שעברו מאז כבר יותר מ-20 שנה.

 

עוד ב-Onlife:

 

הגעתי לפריז אחרי שהייתי בארץ לחופשת מולדת ולבשתי לסט ג'ינס וחולצה רגילים מהבית, כי ידעתי שילבישו אותי לצילומים בבגדי מעצבים. כשהגיע הזמן להלביש אותי בחליפה, הסתבר שהחצאית שלה לא עולה עליי. קורה, נו.

 

כל האנשים על הסט חשבו ובאמת חיפשו מה אפשר לעשות. היו שניסו להיות יצירתיים בסטיילינג ואז פשוט אמרו לי "תישארי עם הג'ינס" - הג'ינס הדהוי שהגעתי איתו מהבית, מישראל.

 

זה היה ג'ינס של חברת גזוז שקניתי בארץ, נדמה לי שהחברה לא קיימת יותר. עכשיו כשאני חושבת על זה, מעניין אם הם השתמשו בפרסום העולמי שהשער קיבל בשביל לעלות מכירות. הוא היה ג'ינס מעולה, בגזרה ישרה, והייתי לובשת אותו בכיף גם היום, באמת.

 

אני מודה שגם במחשבות הכי כמוסות שלי לא חשבתי שזו תהיה תמונת שער, אבל אין ספק שבסופו של דבר יצא משהו מיוחד מאוד ושונה מכל מה שעשו עד אותו יום.  תודו.

 

בכל פעם שאני נזכרת בשער, הוא משמח אותי. ובכל פעם שאנה וינטור אומרת שזה השער האהוב עליה, אני מתרגשת מחדש. היא אמרה את זה בראיון חגיגי שהיא עשתה לפני שנה וקצת, וכמובן שמידכתבתי לה מייל והודיתי לה על הבחירה בגיליון בו הופעתי. היא חזרה אלי תוך שעתיים ואמרה שהיה לה כיף לעבוד איתי. זה תמיד כיף לשמוע. לפני כמה שבועות הנושא שוב עלה לכותרות, כשהיא דיברה על הג'ינס שלי, שלבשתי במקום החצאית של החליפה. אני די משוכנעת שהעובדה שזה היה השער הראשון של המגזין בעריכת אנה וינטור, ובגלל שהוא שבר את הסגנון הרשמי והסולידי שהמגזין היה רגיל להציג, הוא היה האהוב עליה.

 

זה מצחיק, הז'קט היה של כריסטיאן לקרואה, ועלה יותר מעשרת אלפים דולר, והג'ינס של גזוז, אני אפילו לא זוכרת כמה, אבל בטח לא מתקרב אפילו. זו גם הייתה הפעם הראשונה שדוגמנית שער של ווג הייתה לבושה בג'ינס. 

 

 

Onlife מחלק לכן תלושי מתנה מתנת לי קופר בשווי של 250 שקל. ענו על השאלה למטה, ואולי תזכו!