נשים הן האויבות הכי גדולות של נשים

נשים שונאות נשים ומקללות, וקרו לי הרבה מקרים בהם נשים עשו לי נזק עצום הרבה יותר מגברים. אני חושבת שזו תוצאה של חינוך של שנים -  שצריך לריב ולהילחם על תשומת ליבם של גברים ואנחנו חייבות לצאת מהנורמה הזאת, כי היא איומה.

 

"מעושרות", שהיא סידרה של נשים ועל נשים, שקיבלה הרבה ביקורת והרבה מחמאות מכל הכיוונים, היא  סדרה שהיא מיקרוקוסמוס של נשים מאד מסוימות והחיים המאוד מסוימים שלהן. בפרומואים לתכנית תמיד מדגישים את ההתקוטטות ביניהן, כי זה מה שמביא את הצופים לשבת מול המסך, אבל בסדרה עצמה יש גם גילויים של חברות ורצון לעזור בין הנשים. זה לא שליהקתי את זה ככה, אבל בשלוש העונות תמיד היתה מישהי שלקחה על עצמה את תפקיד "המתקוטטת" וזה קורה כי, מה לעשות, יש מצלמה, והן ביחד וההתרחשות הזאת בלתי נמנעת. זה אנושי בדיוק כמו להתאהב וכמו לחמול. מהצד שני, אני יכולה להגיד שבלי שתי חברותיי הטובות, זיוית ואפרת, החיים שלי היו הרבה פחות טובים. חד משמעית. אני חושבת שכל אישה תודה חמישים פעמים ביום לאלוהים על החברות הכי טובות שלה. אין דבר יותר מנחם, מחזק, אמיתי ומשפחתי כמו החברות הכי טובות שלך.

 

הזוגיות הכי טובה שהיתה לי אי פעם

אין טובה מזוגיות אחרי גיל 60. זו הבשורה שאני רוצה לשאת לאומה. אין כמו הזוגיות הזו אחרי גיל 60, אין נפלאה, מתוקה, מלאת שמחה או תשוקה יותר ממנה. שנינו באנו לזוגיות הזו חבולים, אבל מלאי ניסיון ויודעים האחד את גבולות השניה, ופשוט כיף לנו. יכול להיות שזה סוג של קארמה והתאמה שאולי היתה מתרחשת לפני 10 שנים. אני כבר שנה בזוגיות הכי אינטנסיבית שלי ונורא טוב לי, זה פשוט מנצח את הכל כשיש לך אהבה שהיא נכונה ומתאימה וטובה.

 

 

ילדיי בעצם גדלו בלי אבא בתמונה

גידלתי את שני ילדיי לבד. אביהם לא היה בתמונה לא במשמעות של כסף ולא של זמן. היינו, שלושתנו, קבוצה נורא מגובשת ונורא ביחד, ומצד שני הייתי מפרנסת יחידה ובלעדית. רציתי והיה לי חשוב שלילדים שלי יהיה הכול ושהם יחיו טוב, וכך זה גם. הם קנו מה שהם רוצים ונסעו לחו"ל, ועבדתי קשה בשביל זה: לא קיבלתי מתנות מאף אחד ולא קיבלתי עזרה, וזה גם נתן לי, בסופו של דבר, תחושת סיפוק. אני מרגישה שעשיתי את המקסימום שלי ואני חותמת על זה. למדתי על בשרי ובעקבות היחסים עם הוריי, שאם את עושה את המקסימום שאת יכולה ולא וויתרת עליהם אז הכול בסדר. אני אומרת היום כל הזמן לנשים צעירות שאני פוגשת דבר אחד חשוב: תדאגו להיות עצמאיות כלכלית, קודם כל. אני רואה נשים צעירות כמו הכלה שלי, ואני אומרת לך בצער שאין שום תחליף לעצמאות כלכלית בטווח הארוך. למדתי את זה על בשרי.

 

ילדים נולדו לקטר, לא משנה לאיזו אמא

העולם, בעיניי, מחולק לשני דברים: לאימהות שיש להן סבלנות לילדים קטנים ולכאלה שאין להן. אני מודה, אני התחלתי לחבב את ילדיי כשהם הגיעו לגיל ההתבגרות. כשהם היו קטנים אהבתי את ההברקות והמתיקות, אבל לא היתה לי סבלנות באמת – לא לשבת על הריצפה ולהרכיב פאזלים וכשישתי בגינה הרגשתי שאני מתבטלת ולא עובדת.

 

 

ילדים של אימהות קרייריסטיות ירגישו מקופחים ויתלוננו ותמיד יחשבו שלא קבלו מספיק, וילדים של אמהות שהיו בבית יתלוננו על משהו אחר. אני ממליצה לכל אמא צעירה לחסוך לפסיכולוג, ולבחור אותו בקפידה כדי שיידע שלא היית מספיק איומה. אני מרגישה שלמרות הקריירה וההשקעה, כן דאגתי לילדיי, בכך שהעסקתי צוות של אנשי מקצוע – מבשלים מטפלים מטפלות. כל המשכורת שלי הלכה על העניין הזה: הייתה המטפלת והייתה מטפלת של אחר הצהריים. הייתה דרום אמריקאית של האוכל והניקיון, וישראלית לבדר אותם. לא נותר לי גרוש אפילו לסנדלי גלי. מצד שני,  הקפדתי ללכת אתם לבית ספר ולריב עם המורים כשהבנתי שהמורים לא מבינים כמה הם גאונים ואינטליגנטיים. לטיול שנתי גם לא יצאתי – כל הרעיון הוא  שלא יצאתי לטיולים שנתיים כשהייתי קטנה, אז עכשיו כן??

 

אני אישה. ישראלית. עצבנית.

אני בת אדם מאוד סקרנית, עצבנית ואוהבת אנשים. אני גם פרפקציוניסטית ואוהבת להיות צודקת. לאחרונה, אני עושה הרבה תרגילים עם בן הזוג שלי כדי להעיף את התכונה הזו החוצה, זה עובד לא רע.

 

 

אני חושבת שהפעם הראשונה בה הרגשתי אישה, היתה כשהייתי בהיריון עם הבת שלי . זה היה ההיריון השני שלי וידעתי שזו בת והייתה לי סולידריות פנימית פיזיולוגית איתה שאי אפשר לנסח את זה. זה לא משהו וורבאלי ואי אפשר לנסח את זה אבל הרגשתי ממש אחוות אחיות. זו הפעם הכי חזקה והכי מובהקת שבה הרגשתי שאני אישה והרגשתי את מהות ההבדל. כשעשיתי בעבר סרט על זוג טרנסים ששינו את המין שלהם לזכר, וביליתי אתם שנה וחצי מאד אינטנסיבית, חשבתי שיש בי איזו שהיא קנאה אליהן/ם. לפעמים אנחנו הנשים, קמות בבוקר ולא בוחרות לשאול את עצמנו מי אני, איפה אני ועוד. לטרנסים יש את הבחירה הזו. להיות אישה לא מופרד מכל ההגדרה הקיומית שלי. ככה אני רואה את עצמי.

 

העבודה שלי היא המתנה שלי

אני מרגישה שזכיתי, כי יש לי משהו שאני לא רוצה להחליף אותו בעד שום הון שבעולם. אני אוהבת את הצילומים ואת העריכה ואת הפגישה עם האנשים. אני אוהבת את הצוות ואת הבולשיט. העבודה שלי היא מתנה נהדרת, ואם יש משהו שיכול להוציא אותי מכל דיכאון זה לעבוד.

 

העבודה שלי היא שמונים אחוזים מהיום שלי. רוב חיי אני עובדת ואני לא רוצה להיות בעונש. בעבודה אצלי אין היררכיה ברורה, הצוות כולו עובד בשיתוף. מושאי הצילום שלנו הם גם חלק מהעבודה וכל אחד מהאנשים בצוות – מפיקים, עורכות, צלמים הוא חלק חשוב – ומאוד חשוב לי שיהיה נעים עם כולם. זה עניין נשי, לדעתי, אבל אני בטוחה שיש גם גברים שזה עקרון אצלם. אני עושה עכשיו תכנית חדשה ל"רשת", שהיא מאד שונה ממעושרות, ותמיד שמחה לעבוד עם אותם האנשים, כי זו משפחה.  

 

הוויש ליסט שלי נראית בסדר גמור

אני מסתכלת על עצמי היום ועל הילדה שהייתי, ואני חושבת לעצמי שאני מאד שמחה עם כל מה שעשיתי. קשה לי לסכם את החלקים המקצועיים, ואת חלקם של הילדים שלי ואת האהבה שיש לי עכשיו. אני גאה בקומבינציה שזימנו לי החיים: ברמה המקצועית יש לי הצלחות בינלאומיות בלתי ניתנות לניבוי, והקמתי את הקרן לסרטים דוקומנטאריים ואני גאה בזה מאד ומקווה שהשארתי את חותמי. אני גאה במעושרות, גאה בבן שלי שמסיים תואר שני במשפטים בתור מצטיין דיקן במשפטים ב-ucla ואני גאה בבת שלי שהיא מלכת חיי הלילה של תל אביב. הקומבינציה היא גם ברגעים כמו של עכשיו – בו אני צריכה להכניס את אבא שלי למוסד סיעודי שזו קטסטרופה והתמודדות מאוד לא קלה. מי שעובר את זה יודע טוב מאוד כמה זה קשה וכמה עצוב וכמה מאתגר. אבל ככה זה - החיים מזמנים כל מיני כוכבים בוהקים בתוך ים של חרדה ופחד. אבל אני חותמת על הקומבינציה. בסופו של דבר לא עשיתי עוד את הדבר הגדול הבא. בזה אני אהיה גאה, כשזה יקרה.