אמש שודרה כתבה בחדשות ערוץ 2 על השמנת יתר בקרב ילדים. ישבה שם ילדה שאמרה שהיא רוצה להיות יפה ובשביל זה היא חייבת לרזות. בואו נודה באמת, אלו לא באמת המילים שלה- אלו מילים של אמא שלה. עוד אמא שבמקום להדריך את הבת שלה מצלקת את נפשה. אותה אם שלחה אותה מגיל 7 (כיום היא בת 12) לדיאטניות שונות כדי שתרזה, וכך, במקום שלילדה תהיה ילדות, כל מה שהיא עוסקת בו זה המשקל שלה. ולא, אל תסבירו לי שזה מדאגה. אם ככה נראית גם הדאגה שלכם, אולי כדאי שלא תביאו ילדים.

עוד במדור של גאלה:

לפעמים אני תוהה איך יכול להיות שאין דבר כזה רישיון להורות. מדוע כולם יכולים להיות הורים? נדמה שבתרבות ה'פרו ורבו ואל תחשבו' שגדלה פה, הורים מולידים ילדים בקצב אבל שוכחים לחנך אותם ולהעניק להם כלים לחיים. חלקם בונים על כך שיעשו זאת בגנים ובמערכות החינוך וחלקם עסוקים בכלל בדברים אחרים ולא חושבים על זה. אבל היי חברים, ילדים זה לא משהו שמולידים וביי- זו התחייבות. בזמני, כשהורים הולידו ילדי, הם התחייבו לשמור עליהם, להגן עליהם מכל פגע, לאהוב אותם ללא תנאי, להתאמץ לקטוף בשבילם את הירח, לחנך ולהדריך אותם ולהיות שם בשבילם. היום, כשאני פוגשת נערות אחרי ההרצאות שלי שמספרות לי בעיניים מפוצצות מדמעות שההורים שלהן גורמים להן לשנוא את עצמן- אני לא יכולה שלא לתהות למה? אז יקומו יפי הנפש ויגידו "אין דבר כזה הורה מושלם" או "זה לא נעשה בכוונה", כאילו יש במשפטים המיופיפים האלה לפטור מן האחריות של המעשים. ולא, אני לא מדברת על נערה אחת או שתיים, וגם לא על עשרים. אני מדברת על מאות נערות שמחכות לי אחרי הרצאות ופורקות את אשר על ליבן בנושא דימוי גוף והערכה עצמית.

אז בואו נתחיל רגע מהתחלה. אני שמנה. נולדתי שמנה, גדלתי כילדה שמנה ובגרתי להיות אישה שמנה. עשיתי דיאטות כאסח והלכתי לדיאטניות, חוגי כושר וריקוד ומה לא? אני אגלה לכם מה לא. לא חוויתי השפלות יומיומיות מהמשפחה הגרעינית שלי. שם דאגו לעשות הפרדה ברורה בין מי שאני לבין המספר שכתוב על המכנסיים שלי. בבית לא הגדירו אותי לפי אחוזי שומן או כמות ביסים, וגדלתי עם 2 אחים סקיני.  להגיד שהחיים שלי כילדה שמנה היו דבש ונצנצים 24/7? לא. אז מה? עדיין הבית שלי היה לי מקור לבטחון וחיזוק, מקום בו הודרכתי ונאהבתי גם אם נכשלתי בדיאטה זו או אחרת. מקום בו לא ביצעו אפליה משפילה ולא לגיטימית ביני לבין אחיי הרזים. וזה בדיוק הזמן להבהיר, אני לא תומכת בהשמנה, בדיוק כמו שאני לא תומכת בדיאטה. אני רוצה שתוציאו את שתי ההגדרות האלה מהלקסיקון ותתרכזו בדבר אחד שחשוב הרבה יותר משניהם: אני עוסקת בנפש. בנפש של ילדה שלא מספיק רזה או מספיק יפה, או אולי מספיק חכמה או מספיק גבוהה.

עד גיל מסויים נהוג שהורים מחזקים ותומכים בילדים: את הכי יפה, הכי טובה, את יכולה להשיג מה שאת רוצה, בטח שאת יכולה... ושלל אימרות בנוסח הזה שתפקידן לדרבן ולהעצים. בשלב מסויים ההורים מתבלבלים ושוכחים שמולם עומד יצור קטן עם נפש עדינה ורכה שרק רוצה וצריך אהבה, הדרכה וחיזוקים. במקום אלה, הורים רבים נזכרים באגו שלהם ובשריטות שלהם והופכים עולמות כדי ליצור את הילד שחלמו עליו או את הילדה שחלמו עליה. בעשור וקצת האחרונים התבנית הנדרשת היא ברבי. נכון, מדובר בהכללה גסה אך כמי שפוגשת המון נערות צעירות אני יודעת שמדובר בתופעה שכיחה מאוד. מי שלא זכה בילדה ברבי, בגובה הנכון, בפרופורציות גוף הנכונות, בצבע השיער הנכון ובעיניים הנכונות, מתחיל למרר (ולעיתים רבות אפילו בלי לשים לב) את חיי ילדתו. מה זה אומר? "את חייבת לרזות כדי שתהיי יפה" זה לא משפט מדרבן, מחזק או מעצים- זה משפט מחריב. זו בדיוק הדרך לרצוח את שמחת החיים ונשמתה של ילדתכם הקטנה והיפה שחטאה היחיד הוא שהיא שמנה.

ולפני שאתם קופצים, אני לא טוענת שאין לשנות, אבל יש דרך, והדרך הנכונה היא לא דרך השפלה יומיומית בלתי פוסקת, לא דרך עקיצות קטנות ש'יגרמו לה לחשוב טוב טוב לפני כל ביס או כל בוקר שהיא פוגשת את המראה, וגם לא על ידי אפליה. כשהבת שלכם יודעת שאתם לוקחים את האחים הרזים לאכול גלידה אבל היא לא תקבל כי היא שמנה זו אפליה וזה משפיל! כשהבת שלכם נאלצת לאכול 'אוכל בריא' כשכל בני הבית אוכלים מה שבא להם ומתי שבא להם- זה משפיל! ילדים שמנים לא צריכים שתחזיקו אותם בכלוב ותתייחסו אליהם כאל מצורעים שיש לטפל במחלתם מרחוק כדי שלא תידבקו.

אם יש לכם ילדה שמנה ואתם רוצים להקנות לה הרגלי אכילה בריאים, תועילו בטובכם לשמש דוגמה אישית ולדאוג שכל בני הבית יאכלו את אותו הדבר, אחרת אתם בעצם מרעילים את הילדים הרזים שלכם. ולמה בכלל להפוך גלידה לאויב כשאפשר להסביר שגלידה אוכלים כפינוק של פעם ב...? הרי שכחתם שכאשר אוסרים עליכם משהו- ממש בא לכם אותו? אז נחשו מה? זה אותו דבר זה גם עם הילדים שלכם.

כשאתם הופכים אוכל לאישיו (ומי שלוקח את הבת שלו בגיל 5 לדיאטנית הופך את האוכל והמשקל לאישיו), אל תתפלאו שיתפתחו בעניין יחסי אהבה-שנאה שיובילו לאכילה ריגשית והפרעות אכילה קשות. זה יקרה גם כשתתנו לילד אחד גלידה ותמנעו מהשני, כשתעקצו את הילד בלי סוף בגלל אוכל או ביס כזה או אחר ובעיקר כשתשליכו את האישיוז האישיים שלכם עליהם. ילדים הם לא כלי משחק והם לא מגיעים בתבנית אחת. אם אתם לא יכולים למצוא את הדרך לחנך, ללמד, להוביל ולאהוב את הילד שלכם בכל מצב- כדאי שתשקלו בשנית את היותכם הורים ראויים, כי להיות הורה זו לא חובה- זו זכות. ועם הזכות הזו מגיעה חובתכם להגן עליהם מכל משמר ופגע, ולא, לצלק אותם למוות בנושא משקל זה ממש לא להגן עליהם, גם אם במוח המעוות שלכם הדרך הזו מקובלת ובאה מכוונות טובות.

אתם האחראים לדימוי הגוף של הילדים שלכם. אתם אלה שקובעים אם הם יגדלו להיות אנשים שאוהבים את עצמם ומצליחים או שיהפכו לאנשים ששונאים את עצמם. רק אתם! לא הגננת, לא הסביבה, אתם! הבית זה מקום המבצר שמעניק בטחון, ואם שם אין הכלה, הבנה, תמיכה והדרכה, היכן בדיוק הם אמורים למצוא אותם? כשאתם מפלים את הילדים שלכם בגלל המשקל שלהם אתם לא רק גזעניים ושמנופובים, אתם חרא של הורים! אתם במו ידיכם רוצחים נפש קטנה ועדינה שזקוקה לכם. אל תקחו אותם לדיאטנית בגיל 5. אתם אמורים לשמש דוגמה ואתם אמורים ללמד את הילדים שלכם שגם אם עולמכם קרס ויצאו לכם ילדים שמנים ולא בובות ברבי, הם עדיין נפלאים, חכמים, בריאים ויפים. לא כי אתם משקרים להם- כי אתם צריכים להאמין בכך. אתם המבוגרים בבית. קחו אחריות ותתנהגו בהתאם. גדול עליכם? אל תביאו ילדים.

לעוד דעות, עצות, חדשות ואופנה במידות גדולות היכנסו לאתר של גאלה רחמילביץ'