קראתי את הכתבה "מי אתם גברים שהולכים לזונות" והתקשיתי להישאר אדיש. מדובר בטקסט שמעניק מבט מרתק על הנפש הגברית כי הוא מתמקד בצרכים הרגשיים והמיניים של גברים, בקשר ביניהם, בקשר ביניהם לבין זנות ובקשר ביניהם לבין המודל המונוגמי וה"נורמטיבי". הכתבה הזו מציגה כמעט בלי הבעת עמדה או שיפוט את הרמייה העצמית ואת מנגנוני ההדחקה וההצדקה שמאפיינים אנשים שאישיותם התפתחה פחות או יותר בהתאם למודל הנמצא בקצה ה"בריא" של ההתפתחות הנפשית. המבנה הנפשי מהסוג שרואים אצל שלושת הגברים בכתבה מאפשר להם לאזן ביעילות יחסית בין המשיכה לעונג לבין המוסר ולשמור על עקרון המציאות. כך הם מוצאים את עצמם מתפקדים למופת במישורים המשפחתיים והתעסוקתיים ומגדלים "בני טובים" שממשיכים את דרכם.

 

עקרון המציאות? מהי אותה מציאות שלתוכה אנחנו נולדים, גדלים ומתים? מהי המציאות או ההקשר החברתי-תרבותי שקובע את הדרכים הלגיטימיות לקבל מענה לצרכים הרגשיים והמיניים של גברים ששזורים זה בזה?

 

 

חלקים במציאות הזו פוגעניים עד כדי כך שמיד קמים להם אלה שרוצים פתרון וטוענים שהזנות היא סימפטום של חברה. אבל כמו בהפרעות רבות, מיגור הסימפטום מבלי להתייחס לגורמים העמוקים שלו גורר לרוב הופעה של סימפטום אחר, שלפעמים "מסתגל" ומזיק הרבה יותר. גם התומכים/ות בלגליזציה של הזנות וגם אלה שתומכות'ים בהפללת לקוחות מפספסים לדעתי את ההקשרים החברתיים, ואת המאפיינים הביולוגיים של המין (המגדר?) הגברי שעומדים בבסיסה של התופעה.

כפסיכולוג, מעניין אותי לנתח את הדמויות המופיעות בה כפרטים אינדיבידואליים שהלכו/הולכים לזונות ולא כמדגם מייצג. מטרתי היא לנסות להבין את המציאות שלהם, כפי שהם תופסים אותה מבלי לבקר את אותה מציאות ואת מקורותיה, בין היתר כי אין לי את הידע המספק, אלא רק את האינטואיציה האישית שלי לגבי הדמויות.

 

בני – מסחר בערך עצמי

בני סה"כ רצה להזמין מנה שונה בכל פעם במסעדה. מנות עולות כסף, כמו כל דבר מעולמינו, מנות אינן יכולות לדבר ולהרגיש ועל אכילתן לא נענשים. הפתרון שמצא לייסורי המצפון הוא להיות מנה בעצמו, או לפחות לספר לעצמו שכך הוא הדבר. הנשים שהוא מתאר מספרות לעצמן את אותו הסיפור. הן בוחרות לראות בו את האמצעי להשיג את המנה שלהן – המתנות, בתי המלון, הקרבה לסטטוס וההתרגשות שבסוד. בני לא מחפש מין או רגש. הוא מחפש את האישור לערך שלו, הנובע משליטה במציאות חייו, מציאות חברתית אשר בתוכה מתקיימות "עסקאות חליפין" שקודם להן משא ומתן, הוגן כמה שאפשר - "win win" כמו שמלמדים בבתי הספר למנהל עסקים. הספקות המוסריים עולים ונעלמים לסירוגין, כאשר הוא מזהה את עצמו בפרקליטה. הוא בוחר לעמת אותה ולא את עצמו עם האחריות.

 

 

מי אתם, גברים שהולכים לזונות?

3 גברים נשואים, נורמטיביים והורים לילדים חושפים את הסוד שהם לא מדברים עליו: הם מבקרים אצל זונות

לכתבה המלאה

 

הוא הפסיק ברגע שהמציאות הערימה קשיים רבים מידי. כבר אי אפשר להיעלם מהבית, השוטר המוסרי בדמות אישתו ומשפחתו נמצא שם כל הזמן פיזית. אפשר לנחש שעם הגיל ואובדן סימני הסטטוס שניתנו על ידי החברה כמו משרת טייס, אבדה גם התחושה שיש לו מה להציע לאותן הנשים והעסקה הפכה להיות פחות הוגנת.

בני לא מעוניין רק במין. הוא רוצה את כל החוויה. הכבוד העצמי לא מאפשר לו ללכת "שעה פה שעה שם". ככה אי אפשר כבר להסתיר מעצמך את מה שאתה עושה. או את המבט של הבת שלך כשאתה חוזר.

 

יוסי - סוציאליזציה

יוסי מעולם לא פעל לבד, תמיד בקבוצה. המשפחה שלו הייתה נורמטיבית, הוא הזדהה עם הערכים שקיבל והקים אחת בעצמו, על פי המודל שהפנים. המין היה כנראה משהו שלא מדברים עליו כדי לשמור על סביבה סטרילית. הוא מעולם לא ראה אישה ערומה בילדותו. במשפחה כזאת זין נקרא בולבול וכוס נקרא פיפי, ואת הטלויזיה צריך לכבות פן יתעורר דחף אסור. בתוך מעוז הסופר-אגו, אף אחד לא הכין אותו לפגש עם מיניות, עם הדחפים המציפים של גיל ההתבגרות ולא הסביר(ה?) מיהן הנשים שעובדות במקצוע.

בהתחלה זה היה מצחיק או אולי מביך, הוא לא נכנס כי החברים יראו. עדיף לעשות את זה כשלא רואים ורצוי על מיטה נקיה. ה"כוסית של הלייף" זה הסטנדרט שאליו ראוי לשאוף אם אתה רוצה להיות גבר כמו כולם. את החרדה כדאי להשאיר בצד ופשוט לעשות את זה. המאתיים שקל מבטיחים שהיא לא תספר אם תיכשל.

 

הבחירה במילים אינה מקרית. הוא לא מקיים יחסים הוא "מבצע חדירה", לאורגזמה הנשית יש "רמות", וזירת הזנות היא "קליניקה".

 

 

גם הבחירה שלו בעיסוי היא לא מקרית. זהו דבר לגיטימי, מגע תמורת כסף שהחברה מעודדת, כך שנוצרת מראית עין של "אני בסדר". הוא מפחד שהיא "תכעס" על זה שהזין שלו עומד במהלך מסאז' וממהר להצנזר ולהחביא את האמת מתחת למגבת. היא כבר תזהה והיא תבחר אם לעשות, והוא – הוא רק נמצא במקום הלא נכון בזמן הנכון. ועדיף שתהיה צעירה כדי לא שחס וחלילה לא תזכיר לו מה התרחש בין אנשים מבוגרים בחדר השינה בבית בו גדל.

 

לא מפתיע שיוסי רוצה למסד את הזנות, להפוך את האסור ללגיטימי בעיני החברה. החברים שלו כבר שם והם מספקים תמיכה ונחמה מול הגינוי הפמיניסטי. הוא מרגיש מבוייש ומרומה על כך שכל חייו עבד קשה בנסיון להיות כמו כולם.

 

ערן – ניכור

ערן הפסיק מזמן לנסות ולשנות את העולם. זה  "לא יצליח, לא יתפוס". גם האישה לא תבין לעולם את נפשו. היא לא תבין איך זה להיות גבר. עדיף גם לא לנסות ולהסביר לה.

ערן לא מספר לעצמו ולאחרים סיפורים. הוא מבין את המציאות העגומה והמנוכרת ובוחר שלא להלחם בה, אלא לשרוד בתוכה, ואם אפשר - עם מינימום של דיאלוג, התלבטות ושיתוף. האוננות, עם אישה או בלעדיה, היא מפלטה של הפנטזיה שחוץ מעצמך אף אחד לא יבין.

 

אלא שערן חי בעולם ללא פנטזיה, ללא אשליה וללא רגש. עם הרבה דכאון וניכור. חיים בה מעכשיו לעכשיו ולפעמים הכאב הוא גדול מידי כדי לא להתפתות להקלה רגעית. נדמה לי שדווקא הוא הכי דומה ומזדהה עם האישה בזנות, מבין את חוויתה, אבל כמוה, בוחר להתעלם מצרכיו הרגשיים, מהסבל שהוא עצמו עובר ולהתנתק ממנו. כשמישהי שנפגש איתה לא מצליחה להתנתק ולשחק את משחק ההשתקה של כל דבר אנושי שנותר, הוא מנסה להרחיק אותה משם, לאו דווקא מהזנות עצמה, אלא מהסבל ומהבושה שהוא כל כך מכיר בעצמו ופתאום הפך לכל כך מוחשי.

 

 

לא מפתיע שהמראיינת נשמעת הכי מזועזעת בשיחה איתו. היא שואלת אותו ואת עצמה "למה ללכת?" - איך אפשר להמשיך ולפגוע במישהי כשאתה יודע שאתה פוגע בה? האם הרוע והאכזריות הוא כל כך פשוט, יומיומי וטריויאלי. ערן בוחר שלא להסתתר מאחורי "סיפור כיסוי" או מאחורי רומנטיזציה, הוא לא טורח לספק את סיפורו האמיתי לא למראיינת ולא לאישתו, שכנראה כמו הנשים בחייו לא מסוגלות או לא רוצות לשמוע. אולי בכל זה יש לו סיפור לספר.

 

ומה עם זיוה בת 20 מתל אביב? האם היא בכלל מסוגלת לקרוא את ה"משוב"? האם היא עדיין בחיים? הגברים האלה בחרו להחשף. הם אמיצים כי הם סיכנו את עצמם בתגובות לא אוהדות בלשון המעטה. הם רצו להפגש עם דמותם במראה אחרי שנים של הדחקה. האם אנחנו כחברה מסוגלים להסתכל במראה?

 

אם אתם יושבים ואומרים לעצמכם – הנה פסיכולוג שנשאר במרחק הבטוח, המתבונן, ה"אובייקטיבי" והמקצועי אז הנה וידוי קטן משלי. גם אני הייתי אצל זונה בתור לקוח. רציתי לנסות בעצמי את החוויה. לא מין, לא פורקן ולא צורך בגיוון חיי הנישואין. הייתי בערך בן 30, רווק, משועמם ושיכור באותו לילה. לא חזרתי על החוויה הזאת שוב שוב כי הבנתי מיד שאין אישה בזנות שמעוניינת באמת לשכב איתי ולהתמסר אליי, ולו ללילה אחד כמו בחורה אקראית מבר תל אביבי או מהאינטרנט. העובדה הזאת ביטלה לי את המשיכה לגופה ולגופן של נשים בזנות אחרות. לא מטעמי מוסר, אמפתיה או הזדהות עם מצבה, אלא בגלל שככה לא אקבל את ה"מוצר". אני מתבייש.