בתחילת שנות העשרים שלי, פגשתי חברה לבירה בבר שנחשב בזמנו לאחד המגניבים בירושלים. הקור לא היה מקפיא אז בחרנו לשבת על אחד הדלפקים הגבוהים שבחוץ, כדי שנוכל לעשן. התיישבנו, הזמנו ושקענו בשיחה. היא הייתה חברת נעורים שהקשר בינינו ניתק לתקופה ארוכה, וניצלנו את רוב היציאות שלנו באותה תקופה להשלמת פערים. דיברנו על מה שדיברנו, עד שבשעה לא מאוד מאוחרת, ניגש לשולחן בחור צעיר ופנה אליה. הבחור, שאני זוכרת כאחד שנראה טוב ובאופן כללי כאחד שעשה עליי רושם נורמלי לחלוטין, התחיל להתעניין בשלומה. החברה ענתה לו בנימוס אבל בחוסר חשק. התשובות שלה היו קצרות ולא הזמינו המשך לשיחה, אבל הוא לא קלט, או לא רצה לקלוט. ככול שהוא שאל יותר, כך חוסר הרצון שלה היה ברור יותר. והוא המשיך.

עוד באון לייף:

אני חושבת שהיא אפילו שלפה את קלף החבר (הדמיוני), מתוך ההבנה שגבר יכבד יותר גבר אחר מאשר את הרצון האישי שלה. מתישהו החלטתי להתערב, ואמרתי בטון מנומס אבל תקיף, שאנחנו באמצע שיחה. אולי גם אמרתי משהו על איך אתה לא רואה שהיא לא מעוניינת, ואולי זו רק הדרך שבה אני מעדיפה לזכור את הסיטואציה. כך או כך, הבחור הצעיר נעלב, אבל החליט לא לספוג את העלבון בשקט. צרחות "זונה" ותיאורי אקטים מיניים שעליי לבצע כדי להירגע מילאו את הרחוב הקטן. הוא נידב גם הסבר על גודל הדילדו שעליי לדחוף ובאמת היה יצירתי בעלבונות שהוא קרא לעברי. אני זוכרת בבירור את הקיפאון – לא הצלחתי לחשוב על כלום, חוץ מעל הרצון שלי שהוא ייעלם. כאילו המוח ציווה על הפה לשתוק כדי שהוא יסיים כבר וזה ייגמר. בסוף, אחרי מה שהרגיש כמו דקות ארוכות אבל בטח לא היה יותר משתיים, הוא הלך. הרגשתי בעיקר מבוכה. לא זעם, לא כעס, אפילו העלבון לא היה מאוד גדול. הייתי נבוכה נורא ומודעת לחלוטין לבעלי הבר, שהכרתי והכירו אותי, שעמדו בדלפק ליד וצפו במתרחש. כמוני, הם שתקו.

עקרונות לבילוי נעים ובטוח לכל הבלייניות והבליינים. צילום: shutterstock

אם הסיטואציה הזו הייתה מתרחשת היום, קצת פחות מעשר שנים אחרי, אני חושבת שהיא הייתה נגמרת אחרת. אלימות מינית בחיי הלילה, בדרגות משתנות, עלתה לכותרות בחודשים האחרונים – מפוסט הפייסבוק של גילי רון ועד אלנבי 40. אנשים מדברים או בעיקר, נשים מדברות – ועושות. בפברואר השנה, רון פירסמה סטטוס על ערב במועדון תל-אביבי, שמהלכו נאלצה להדוף, לפעמים באופן פיזי, גברים שהטרידו אותה. הסטטוס הפך ויראלי, ורון וחברותיה החליטו לעשות מעשה. הן פנו למרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל-אביב ולבעלי מועדונים וברים בעיר, וגייסו אותם לטובת העניין. אחרי חודשים של עבודה משותפת, נולדה אמנת 'לילה טוב'. האמנה קובעת עקרונות לבילוי נעים ובטוח לכל הבלייניות והבליינים, "אבל בלי לפגוע בפאן", אומר דני הלוי, שותף בקבוצת הברים של הדיזי והמזג. "הן רצו לחבר את בעלי המקומות כדי להעביר מסר שאנחנו לא רוצים חברה פוריטנית, שמרנית או שתל-אביב תהיה מקום שבילוי בו זה מגיע עם חוקים נוקשים וגבולות, אלא לרענן את מה שברור – לכבד את המרחב של כל בליין".

"שני דברים עיקריים הנחו אותי בכתיבת האמנה", אומרת יעל מיכאלי-מור, מרכזת חינוך והסברה במרכז הסיוע בתל-אביב ומי שאחראית על הפרוייקט מטעמו. "הראשון הוא החוק למניעת הטרדה מינית והביטוי שלו במקומות עבודה והשני- העדפת חיי הלילה בתל-אביב, כלומר היכולת של בעלי המועדונים והברים לעמוד באמצעים שינקטו לטובת הדבר הזה. הבר הוא לא רק מקום עבודה אלא גם מקום בילוי ולכן, מטבע הדברים, לא כולל אווירה סטרילית במסגרת של יחסי עבודה רגילים. יש אלכוהול וסמים ופורקן וחשוב לאפשר את הדברים האלה אבל במסגרת של מרחב בטוח שמאפשר לכל אחד להנות".

לרענן את מה שברור – לכבד את המרחב של כל בליין. המזג. צילום: יח"צ

האמנה קובעת שבכל מקום בילוי החתום עליה ייתלה שילוט ויודבקו סמל הפרוייקט ומספר הטלפון של מרכז הסיוע. כל עובדי המקום יעברו, אחת לחצי שנה, הכשרות לטיפול באלימות מינית וימונה אחראי שירכז את הנושא במקום. כמו כן, נקבעו עקרונות לטיפול מיידי, רציני ויסודי בהטרדות מיניות. "עשינו דברים שיסייעו למקום לייצר מרחב בטוח עבור הבלייניות והבליינים שלו", מסבירה מיכאלי-מור. "עכשיו, אחרי ההשקה, אנחנו מעבירות הדרכות במקומות שונים בעיר. מצד אחד, ההדרכה אינפורמטיבית, מצד שני היא מאפשרת שיח והבנה של המורכבויות. חשוב לציין שהמטרה היא לא להיתקע רק בגבולות תל-אביב. נעשה מהלך דומה גם בקריית שמונה והעברתי הרצאה על הנושא גם בעיריית ראשון-לציון".

"יש פה מסר שחשוב להעביר", אומר הלוי, "שאנחנו רוצים שלכל הבליינים יהיה כיף. בואו, תכירו ותבלו, רק בג'נטלנמניות ולפי קודים מוסריים מסויימים – בחורה אומרת לא, זה לא". הלוי מעיד שהוא עוד לא נתקל במקרה חמור שדרש הרחקת מבלה מהמקום, אבל "גם אם זה לא קרה אצלנו, זה לא אומר שאנחנו לא רוצים להיות חלק מהפתרון. שמעתי מה קרה עם מגל ועם פרשת אלנבי 40, אני מבין שיש פה תופעה".

האם זה עובד? למרכז הסיוע אין מדדים מדוייקים, אבל יש המון פידבקים חיוביים. "יש כל מיני פוסטים בפייסבוק של מקומות שעברו אצלנו את ההכשרה", מספרת מיכאלי-מור. "אנחנו שומעות פידבקים מהרשתות החברתיות וגם מבעלי המועדונים ובגלל שמרכז הסיוע זמין 24/7 אנחנו מהוות מוקד, גם לעובדות, לעובדים ולבעלי המועדונים וגם לנפגעות ונפגעים". ואם חוויה אישית יכולה להעיד על משהו – כשנתקלתי במדבקת 'לילה טוב' בשירותים של מועדון הכולי עלמא, חייכתי. הרגשתי שאני נמצאת במקום שמבין מה עובר עליי ושאם אצטרך עזרה, יהיה מי שיגיש לי אותה.

על-אף השנים שעברו מימי 'מציצים' ("יבוא לך, דינה, יבוא לך") והתרנגולים ("כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?"), "לא" של אישה עדיין נתפס כדבר לא משמעי, משהו הפיך שקצת דבקות במטרה יכולה להביס. גם פה אמנת 'לילה טוב' מקווה לעשות שינוי. אם סירוב נתקל בהתעלמות, בעלי המקומות יודעים איך לטפל במצב. "אם עכשיו בא בליין או איש צוות ויתלונן, אז אני מחוייב לתת איזשהו מענה", אומר הלוי, "אני לא אדפדף את זה הלאה. אני אדבר עם מרכז הסיוע, אני אכתב את זה לקולגות שלי. יש לי מחוייבות שאם דבר כזה קורה אצלנו עליי לספק את המענה הראוי, שאותו בליין ירגיש שעוזרים לו, שלא מנסים לטאטא את זה. אנחנו רוצים לעשות הכל כדי שזה לא יקרה".

חשוב לזכור שאינטראקציות מיניות על שלל גווניהן לא מתקיימות רק בין גברים לנשים, אלא גם בין בני ובנות אותו המגדר. אימרי קלמן, שותף בבר השפגאט, מסביר שהדיון הזה נמצא בחיתוליו בכל הנוגע לקהילה הלהט"בית. "הדיון לא נמצא באותו מקום כמו בעולם שבין גברים לנשים", הוא מסביר, "בגלל שאין היררכיה פטריארכלית ויש איזה דימוי של מתירנות. אנחנו מאוד שמחים להיות חלק מהדיון הזה בשלב בזה ולהבין האם אותם כללים שחלים על סטרייטים תקפים גם למרחבים להט"ביים". קלמן מבקש לקחת חלק פעיל בשיח, ובשפגאט מתכננים פעילויות נוספות בשיתוף 'לילה טוב' כדי לקיימו, "כמו פאנל פתוח שמאפשר לציבור לקחת חלק ולהביע את העמדה שלו", הוא אומר, "כי יש לנו תחושה שאין עמדה כל כך ברורה בנושא. יכול להיות שבתוך הקהילה יהיו הרבה אנשים שיגידו אל תכניסו את הדיון הזה כי מסיבות הגייז היו המקום של לפרוק ואין חזק וחלש ולכן מותר לנו להיות יותר מיניים ומשוחררים וההומור הוא יותר מיני ופתוח".

מותר לנו להיות יותר מיניים ומשוחררים. שפגאט. צילום: אורן זיו

אבל הגבולות הלא-ברורים הם כר פורה לסיטואציות קשות. "הייתי אתמול במקום בילוי ועמדתי עם חבר", מספר קלמן, "ואז זוג בנים שלא הכרנו פנו אליו ושאלו אותו שאלה באוזן וראיתי שהוא מופתע. הוא לא ידע מה לענות אז הוא הפנה את השאלה אליי. השאלה הייתה אם הבולבול שלך נמצא בצד ימין או בצד שמאל של המכנס? אפילו כשהוא שאל אותי לא הבנתי את הסיטואציה. ואז קלטתי שאני חלק מסיטואציה חברתית שבה שני אנשים זרים נמצאים שם ומחכים לתשובה ולקח לי זמן להבין כמה הדבר הזה חמור.

אחרי זה פניתי אליהם והערתי להם שאם הם ימשיכו ככה הם לא יוכלו להמשיך להשתתף במסיבה". רק המודעות והערנות סייעו לו להבין שזו פנייה פוגענית והוא מסביר ששינוי קטן בזהות המשתתפים היה גורם לאירוע להיראות אחרת לגמרי. "הבחור שפניתי אליו אתמול לא הבין מיד", הוא מספר, "לקח לו זמן להבין שאם ידידה שלו היתה מספרת לו שבחור  באיזה מקום שהיא בילתה בו שאל אותה אם המכנס נכנס לכוס שלה כשהיא יושבת הוא היה מזדעזע. אצל בנים זה עדיין לגיטימי, ואני לא חושב שמישהו היה מסמן את זה כחלק מהטרדה מינית כי אנחנו רגילים לזה, שזה מותר. בקהילה הלהט"בית המיניות היא הרבה יותר משוחררת ואני חושב שזה טוב, השאלה היא איפה הגבולות והאם אנשים מרגישים מספיק טוב ובטוח להגיד מה הם לא רוצים, האם הם מרגישים בטוח לבחור אם הם רוצים להיכנס לאקט מיני במרחב הזה".

אם השיח על הטרדות מיניות במרחב הסטרייטי כבר מניב נצחונות (למשל התפטרותם של ינון מגל וסילבן שלום), במרחב הלהט"בי לא ברור לאיזה כיוון ינשבו הרוחות. "זה לפתוח תיבת פנדורה שאני לא יודע מה ייצא ממנה", אומר קלמן, "כי כשהדיון הזה מתקיים בנוגע למרחבים של סטרייטים העמדה מאוד ברורה. אין ציבור שאומר 'צריך להמשיך להטריד', אבל בעולם של הגייז אני משוכנע שיהיה מי שיגיד שהדיון הזה פוגע במרחב שמאפשר מיניות משוחררת לאנשים שחיים את היומיום שלהם בדיכוי, כי הם בארון או כי הם לא מרגישים שהם יכולים לבטא את המיניות שלהם או מכל מיני סיבות". לכן, הוא מסביר, "אני חושב שהשפגאט צריך לא רק להשפיע על עצמו אלא צריך לראות איך הוא משפיע באופן כללי על השיח בקהילה ובכלל במרחב הלילה של מסיבות גייז. רק עכשיו התחלנו את העבודה המשותפת אבל אני מקווה שביחד נצליח להשפיע על השיח והמודעות".

אמנת 'לילה טוב' היא בשורה לכל מי שאוהבת (ואוהב) לבלות, אבל הדרך למרחב ציבורי בטוח – עבור כולם וכולן – עדיין ארוכה. "אני חושבת ששינוי חברתי זה כבר לא מילה גסה", אומרת מיכאלי-מור, "והוא צריך לקרות בהרבה מימדים, בכל מה שקשור באלימות מינית ואלימות נגד נשים. דרושה הרבה מאוד עבודה של חינוך בבתי ספר, כמו מה שאנחנו במרכז הסיוע עושות. זה צריך לקבל משנה חשיבות, צריך להעלות את המועדות לא רק לסכנות של נהיגה בשכרות אלא גם לסכנות של פגיעה בנפשו או בנפשה של אישה. צריך לשבור את קשר השתיקה סביב הדבר הזה, לאפשר לנשים להתלונן ולא להאשים אותן. ומצד שני להזמין סדנאות ולהבין את התופעה ואת מורכבותה ולקבל כלים פרקטיים של מה לעשות במקרה כזה. זה הלכה למעשה".