מאת: מערכת און לייף

זה היה בקיץ 2015 כאשר אלפי פליטים חיו בתחנת הרכבת העמוסה שבבודפשט. הם התקלחו בברזים הבודדים שהיו שם וחיכו לסוף התקופה הנוראית בחייהם אבל היהמשהו שונה בחיבה. שפת הגוף שלה ובמבט החודרני רמזו על משהו קצת אחר. בסוריה, חיבה הייתה בעלת תואר ראשון במשפטים, היה לה בית יפה, מכונית חדשה, חנות משפחתית  - אבל הכול נלקח ממנה במלחמה. היא נראתה כל כך עייפה ולא חשוב כמה ניסתה לנקות את גופה, הוא היה מלוכלך ומוזנח, ידיה וכפות רגליה היו מכוסים צלקות וסימנים בעקבות בריחתה ממחנה הפליטים בהונגריה.

 

עוד באון לייף:

 

"הם נתנו לנו מים ואוכל פעם ביום" חיבה מתארת. "הם זרקו אותם עלינו והיינו צריכים לריב על זה בינינו, כמו חיות". חיבה יצאה אל מסעה מסוריה ומדאעש יחד עם קרובי משפחה, לאחר שהיא ובעלה החליטו שהוא זה שיישאר בינתיים בסוריה עם הילדים, עד שהיא תמצא עבורם פתרון הולם יותר. הם החליטו שברגע שהיא תמצא מקום מגורים ראוי, היא תגיש בקשה לאיחוד משפחות וכך, תמנע מהם את המסע הימי מטורקיה ליוון ואת המסע הרגלי המפרך ברחבי אירופה, אחר בית.

 

"אני פוחדת שהילדים שלי ימותו בסוריה לפני שאספיק למצוא להם בית חדש", סיפרה, בזמן שהיא מנגבת את הדמעות מעיניה. "בכל פעם שאני מדברת איתם אני אומרת להם שהכול יהיה בסדר ושהם ייראו ויחבקו את אימא בקרוב. אבל מבפנים, אני פוחדת שאני רק משקרת להם כל הזמן". לאורך שביל הפליטים אשר נמתח בין סוריה לבין אירופה המתוקנת, ישנם סיפורי גבורה, אומץ והישרדות רבים ומרגשים על נשים, שעברו חוויות דומות ואף מזעזעות עוד יותר מזו של חיבה.

 

חמש ניסיונות לברוח מדאעש. טאקיה ובתה. קרדיט צילום: CNN

 

בכורדיסטן במחנה הקרוב לגבול עם דאעש, פגשנו את חנאן בת ה-19. היא הייתה אחת מבין מאות הנשים והילדות היזידיות שנלקחו מבתיהן על ידי דאעש כאשר הם סרקו את אזור הרי סינג'אר באוגוסט 2014. במהדורה הרביעית של המגזין האינטרנטי "דאביק" של דאעש, הופיעה הכותרת "החייאת העבדות בעידן המודרני" המעיד על ההצדקה המעוותת של דאעש להפיכתם של היזידים ("הכופרים") לעבדים.

"חשוב לזכור ששעבוד המשפחות הכופרות ולקיחת הנשים לפילגשות הוא היבט ממוסד ומוכר של השריעה (מערכת החוקים האסלאמית)" נכתב בכתבה. כבר זמן מה שנשים וילדות נסחרות, נמכרות וניתנות כמתנה ללוחמי דאעש. "הם משכו אותנו בשיער" חנאן מספרת. "הם לקחו קבוצה של נשים צעירות ונשואות, הצעירות שבנינו היו בנות 10 בלבד. כולנו בכינו. אמרו לנו שכולנו הולכות להתחתן, ושיום אחד, נשכח לגמרי מהמשפחות שהיו לנו".

 

קבוצת הנשים נלקחה לבניין נטוש במוסול (עיר בצפון עיראק), אותו חנאן תיארה כ"מחסן לשפחות מין", שם החזיקו מאות נשים וילדות צעירות. "הגברים היו נכנסים למחסן, אומרים איזה סוג נערה  הם רוצים ואז בוחרים לפי ראות עיניהם". באחת הפעמים חנאן נבחרה ללכת לעבוד בבית שבכפר בקרבת המחנה. "הם הוציאו החוצה את הנערה היזידית שהייתה אצלם במשך חודשיים" הסבירה חנאן, "ואמרו לנו שהם הולכים לעשות לנו בדיוק את מה שהם עשו לה. הנערה דיברה אלינו בכורדית וסיפרה לנו ש "הם הרביצו לי, אזקו ואנסו אותי".

 

חנאן והבנות האחרות החליטו לברוח באותו הלילה דרך חלון החדר בו הם ישנו. "הילדה הרביעית קפצה ואני אחריה. זחלתי דרך הפתח ובאתי לקפוץ מעל לחומה כאשר מאחורי קלטתי שהם תפסו את שתי הבחורות האחרונות". חנאן ויתר הבנות רצו משם ואחרי שעות שחיפשו את דרכן בחושך, הן הצליחו לברוח משטח דאעש במזל גדול.  "כל פעם שאני רואה גבר עם זקן אני מתחילה לרעוד", היא אומרת. למרות שפיזית היא כרגע חופשיה, היא מתענה עם עצמה מיד יום על מה שעברה וחוותה בגלל דאעש, ומזועזעת מכך ממה שבנות כמוה עדיין נאלצות לעבור.

 

טאקיה אוסמן ישבה באוהל קטן עם בתה ושתי אחייניותיה כשפגשנו אותה. הן מחכות כבר יותר משבוע לעבור מיוון אל תוך מקדוניה. במקור הן הגיעו מאל באב; ישוב צפונית לאלפו הנמצא על אחד מדרכי הגישה הראשיים אל הגבול עם טורקיה. אל באב הוא אחד מהאזורים הראשונים בהם התנגדו המקומיים להשתלטות של דאעש. העיר הופצצה במשך זמן רב כתוצאה מכך.

 

"היו עשרות הפצצות מידי יום. יכולנו לשרוד את שלטון דאעש, אבל לא את ההפצצות". מספרת טאקיה, שלאחר חמש ניסיונות לא מוצלחים הצליחה לברוח מידי דאעש. "הם היו תופסים אותנו כל פעם מחדש, צועקים ומאיימים ואומרים לנו 'איך העזתם לברוח אל ארץ הכופרים'" היא נזכרת. "לבסוף תפסנו טרמפ עם כמה רוכבי אופנועים באמצע הלילה וברחנו משם". אם היא הייתה נשארת היו הורגים אותה בוודאות, ועשרים יום אחרי שהצליחה לברוח, שמעה טאקיה שביתה נפגע ישירות באחת ההפצצות.

 

עבר חודש מהפעם האחרונה שדיברה עם בנותיה, הנמצאות עדיין בסוריה. בגיל 50 היא חיה כפליטה ועברה הרבה יותר ממה שאישה בגילה הייתה אמורה לעבור. הטראומה של חציית הים בסירה קטנה, היותה חסרת בית שחיה ברחוב וחוסר האונים שהיא חווה כל יום מכך שאין לה שום שליטה על עתיד ילדיה, הם כבר יותר ממה שהיא מסוגלת רגשית לשאת.

 

הנשים הללו הן רק קומץ מתוך נשים שפגשנו, כל אחת עם הסיפור האישי שלה, לרוב מלווה בכאב, הישרדות ונחישות. כולן מספרות סיפורים בהם הן לא רק ניצחו כנגד כל הסיכויים, אלא גם ממשיכות להילחם בשדים שהסיפורים הללו הותירו מאחוריהם, עימם יצטרכו כנראה להתמודד כל חייהן.  

 

 

** התרגום נעשה על ידי אתר און לייף ובאחריותו 

תגיות