יום השואה. כל העסקים סגורים, בטלוויזיה מקרינים שוב את רשימת שינדלר ואנה פרנק, הפוליטיקאים נושאים נאומים הקלישאתיים של "לזכור ולא לשכוח" ו"לעולם לא עוד" ועוד רגע בטח גם האיום האיראני ייכנס לתמונה כי למה לא לזרוע פאניקה אם אפשר?

 

אין ספק שהשואה היא אסון גדול. אירוע שפצע את החברה שלנו עמוק. ניצולי שואה עדיין חיים וחלקם חיים בתנאים לא טובים בכלל. ואנחנו, שגם ככה חיים במציאות מורכבת של מלחמות, פיגועים, מנהיגים שנכנסים חדשות לבקרים לכלא, פילוג ושסעים צריכים להתמודד גם עם השואה הזאת שנפלה עלינו.

 

גדלתי עם השואה. סבתא עם מספר על היד שלא היה לה שום אמון בבני אדם, אמא שנולדה במחנה ריכוז שלא מפסיקה להתעסק בשואה ובלי דמות אב, מה שהשאיר מקום לאדולף היטלר להיות האב הרוחני של הבית.

 

 

יום השואה זה החג הכי שמח בשנה

"בכל שנה, ביום השואה אני מזמינה ניצולי שואה ואת בני הדור השני למסיבה של יין, אוכל והרבה בדיחות שחורות. ככה זה. כשאת מגיעה לעולם בברגן בלזן לזוג הורים שבקושי עומדים על הרגליים"

לטור המלא של ציפי קיכלר

 

שלא תבינו לא נכון, למרות כל אלה, הבית שלי תמיד היה שמח עם הרבה מוזיקה ומעולם לא היה לי חסר דבר. התמודדנו, עם הרבה הומור שחור. בדיחות מטורפות על יהודים ונאצים (מי בא לשחק חולה גוסס מת סבון?) קנינו בורקסים בקרמטוריום בפינה, קראנו לחתולים יד ושם ולאיגואנה אווה בראון וכשאנחנו משחקים קלפים ומישהו מאיתנו מקבל יד גרועה אנחנו צועקים שבבוכנוואלד לא היה כזה רע. אפילו על חבר שלנו שעבר ניתוח שהסתבך הסתלבטנו שמנגלה ניתח אותו.

 

לא, אנחנו לא מזלזלים בשואה, בנספים או בניצולים. אנחנו משתמשים בצחוק כדרך התמודדות עם כל החרא הזה. צחוק הוא כמו אנטיביוטיקה לנפש ותמיד עדיף לצחוק מאשר לבכות.

 

אני מנסה להפיק לקחים מהשואה כי אנשים קצת שכחו מי גרם לטרגדיה הכי גדולה של האנושות. הרבה אנשים קוראים לנאצים "חיות". נוציא רגע את העובדה שההשוואה הזו מעליבה בעיקר את החיות, אנחנו צריך לזכור שהנאצים היו בני אדם, לא חיות. סביר להניח שכילדים הם עלו על נדנדות והשתטו וקיבלו נשיקה מאמא כשנפלו ונפצעו בברך. הנאצים היו אנשים שפעלו משנאה. היום, כשאני שומע בכל פינה שצריך להרוג את כל הערבים/ העובדים הזרים /השמאלנים עוכרי ישראל ולטהר את הגזע היהודי, העם סגולה מנישואי תערובת בחסות רבנים אני מבין שלא למדנו כלום. שואה נוספת עומדת בפתח והפעם אנחנו לא נהיה הקורבן.

 

אז במקום לבכות, לצעוק "לזכור ולא לשכוח" ולראות את הסרט על חנה סנש בפעם השישה מיליון צריך לציין את יום השואה בשמחה גדולה. שמחה שלמרות כל זאת אנשים שיצאו מהמחנות הקימו בית והביאו ילדים, נכדים ונינים לעולם. זאת הגבורה האמתית. ואחרי השמחה, צריך להפיק לקחים על מה ששנאה יכולה לעשות ולאן היא יכולה להגיע. זה הדבר הכי נכון לעשות עבור אלה שכבר אינם איתנו.