אתמול זה שוב קרה.

אחת מהחברות שלי התקשרה, אמרה שקבעו כולן מחר בערב לסרט פלוס ארוחה ושאלה אם אני באה ואם אני מעדיפה את הארוחה לפני הסרט או אחריו ואני גמגמתי קצת ואמרתי שלא בטוחה אני יכולה והבטחתי לחזור אליה. כשניתקתי התחלתי לבכות ואין דבר ששנוא עליי יותר מרחמים עצמיים אבל הם פשוט הגיעו, בשטף.

עוד באון לייף:

אני לא אצטרף מחר בערב לסרט וארוחה למרות שממש בא לי. אני לא אצטרף אליהן למרות שבטוח יהיו צחוקים וכיף ושאני אפסיד סיפורים שווים ושזה ישאיר אותי קצת מחוץ לעניינים. אני לא אצטרף אליהן למרות שהערב שלי מחר פנוי לגמרי. אני לא אצטרף אליהן כי אין לי.

אין לי איך לשלם על זה.

לא ענייה אבל לא גומרת את החודש

לכי תגידי להם שאין לך, שלא משנה כמה אני עובדת, המינוס בבנק גדל כל חודש ב-400-500 שקלים, לכי תגידי להן שישיבה ממוצעת במסעדה זה 80 שקלים לאדם כולל מנה אחת, כוס שתייה וטיפ, לא כולל בקבוק יין שיש להן נטייה להזמין באופן קבוע. לכי תפרטי להם את רשימת ההוצאות הלא צפויות שהיו לך בחודשיים האחרונים, כמו כאב שיניים שהגיע פתאום במפתיע ושונרר ממני 450 שקלים לא כולל מע"מ לטיפול של חצי שעה גג, כמו צמיג של הרכב שהלך וסחט ממני עוד 300 שקלים, כמו מסך הטלפון שנשבר בטעות וגבה ממני 500 שקלים על רגע אחד של חוסר תשומת לב. ועוד לא אמרנו מילה על שתי חברות שהתחתנו בזו אחר זו פלוס מסיבת הרווקות שהייתה לכל אחת מהן.

אני בת 33, אין לי ילדים, אני לא בזוגיות, יש לי חיי חברה די עשירים, אני אקדמאית ויש לי עבודה טובה עם שכר מעל לממוצע. אני לא ענייה, לא פושטת יד, יש לי גג מעל הראש (בשכירות שאני משלמת בקושי רב) ומספיק אוכל במקרר. ההורים עוזרים במה שהם יכולים, החשבונות משולמים בזמן איכשהו, אני נראית תמיד בסדר גמור, לא חסרים לי בגדים יפים או שמפו במקלחת. ובכל זאת, אין לי כסף מיותר לצאת עם החברות שלי פעמיים בשבוע. אין לי.

לא ענייה אבל לא גומרת את החודש2

אני עובדת במשרד וכל יום, ממש כל יום, כמעט כל העובדים יוצאים לאכול בחוץ. רוב הזמן אני מצליחה להימנע מהיציאה היומית לארוחה המשותפת ואומרת להם "אתמול בישלתי" ומראה להם את הקופסא. לפעמים אני ממלמלת משהו על כמה זה לא כלכלי ומחושב לאכול 5 פעמים בשבוע ארוחת צהריים בחוץ וכולם מהנהנים ומסכימים איתי וחוזרים לדבר על האם ללכת לסושי או לקפה ממול. אבל אני מודה, לפעמים אני נכנעת ויוצאת איתם ומבזבזת כסף מיותר שאין לי. מפחיד אותי שהם ילחששו עליי מאחורי הגב שאני קמצנית ואין לי את האומץ הדרוש לומר את האמת. האמת הזאת מביכה אותי. האמת היא שאם אוכל כל יום בשבוע צהריים בחוץ, המינוס שלי יגדל כל חודש באלפיים שקלים לפחות.

אני לא מטומטמת, אני יודעת שזו האמת של רבים. אני קוראת עיתונים, אני יודעת שאנשים פה קורסים תחת הנטל הכלכלי מדי יום ובכל זאת - לא נעים לי לומר את זה. ויותר משלא נעים לי לומר את זה לאחרים, לא נעים לי לומר את זה לעצמי. לא נעים לי לומר לעצמי שלמרות שלמדתי והשקעתי ואני קמה כל בוקר לעבודה אני לא מצליחה לחיות את החיים שאני רוצה לחיות למרות שהם לא כוללים מטוס פרטי, מסעדות יוקרה וטבעת יהלום על האצבע. אני לא מצליחה לחיות חיים ברמה בינונית פלוס, כזו שמאפשרת בילויים מחוץ לבית בלי ייסורי מצפון, חופשה שנתית בחו"ל, בגד חדש מפעם לפעם ובלי חישובים חוזרים ונישנים על כמה יקר זה כוס קפה הפוך בחוץ ומי בכלל צריך את זה ואולי כדאי לוותר.

אז אני יוצאת איתן מדי פעם וביתר הזמן ממציאה להם עיסוקים שלא קיימים. אני לא מסוגלת לומר להן שרמת החיים הזו שאני שואפת אליה פשוט לא שייכת לי, לפחות לא כרגע. אני לא מרוויחה מספיק בשבילה.

לא ענייה אבל לא גומרת את החודש3

בלילות  אני חולמת על איזה שוגר דדי, שיגיע עם ערימות של כסף וישכיח ממני את כל המחשבות וישקיט את הדאגות הכלכליות, שלא יהיה, שלא יחסר, שאוכל לשבת לצהריים בחוץ בלי לאכול את הלב, שאפסיק לחשב חישובים כל הזמן אבל אז, כשהחלום מתעצם והשוגר דדי מקבל פתאום שם, אני קצת נגעלת מעצמי. זה לא אני. לא חונכתי לחיות על חשבון אחרים, בטח לא על חשבון גבר בתפקיד המושיע והמציל. חונכתי לעצמאות ואחריות אישית ועבודה.

לפעמים אני תוהה איך החברות שלי כן מצליחות לעשות את זה, איך להן כן יש. אף אחת מהחברות שלי לא מיליונרית, בוודאות. כולן נשים אקדמאיות, לכולן יש דיי ג'וב ראוי, חלקן מצליחות יותר וחלקן פחות. מה שכן, נקודת הפתיחה איננה זהה. רוב החברות שלי נולדו למשפחות די מבוססות וזכו (וסביר שעדיין זוכות) לסיוע מאוד גדול מההורים שלהן. אני, לעומת זאת, גדלתי במשפחה נהדרת והייתה לי ילדות קסומה ולא חסכו ממני דבר אבל המצב הכלכלי של ההורים שלי ממוצע פלוס מינוס. הם לא יכולים לאפשר לעצמם לקנות לי דירה ואפילו לא לשלם את הסכום הראשוני למשכנתא. הם לא קנו לי רכב והם לא מכניסים לי סכום כסף קבוע לחשבון הבנק. מדי פעם הם עושים עבורי קניות אבל את רוב ההוצאות שלי אני מממנת בעצמי ולמרות כל מה שסיפרו לנו שהיינו קטנים, עבודה קשה זה פשוט לא מספיק.