אפילו כשאתה רואה חתולה מגוננת על כמה גורים קטנטנים באיזה ארגז קרטון איפשהו, אתה מכבד את זה. אתה מכבד אותה.

 

אימהות, אולי מכל המוסדות האנושיים, זכתה וזוכה, בצדק גמור, למעמד עליון. יותר אולי מכל קשר אנושי אחר, הקשר שבין אם לילדיה נתפס כדבר מקודש כמעט. אנחנו מזועזעים לחשוב שתינוקות נלקחו מאימותיהן העולות מתימן; כששירותי רווחה מוציאים ילד מבית, ואפילו יהא זה הבית הקשה ביותר, זו תמיד טרגדיה.

 

ומכל האספקטים הנוראיים בפרשיית אסתי ויינשטיין, נדמה לי שזה הדבר הנורא ביותר, ומהפך הקרביים ביותר: העובדה שאישה בישראל שלנו, בזמן שלנו, אינה יכולה להתראות עם פרי בטנה. זכות השמורה אפילו לאסירות המרצות את עונשן בנווה תרצה.

 

אישה בישראל שלא יכולה להתראות עם פרי בטנה. אסתי ויינשטיין

אישה בישראל שלא יכולה להתראות עם פרי בטנה. אסתי ויינשטיין

 

ומה היה חטאה הנורא של אסתי ויינשטיין? מה היא עשתה שהוא נורא כל כך עד שילדיה שלה צריכים להתכחש לה, בחסות סביבה דתית ואידיאולוגית עוטפת, בעלת הנחיות מפורטות ומדוקדקות איך להתנהג בשלל מצבי אנוש – כולל עשרות ומאות הנחיות מדוקדקות איך ומה עושים בזמן מגע מיני? היא הפסיקה להאמין בסיפור של חסידות גור. אולי היא הפסיקה להאמין בכלל, מי יודע.

 

וזה הכל. אסתי ויינשטיין הפסיקה להאמין בסיפור הדתי של חסידות גור, אז היא אולצה להיפרד ממשפחתה, שמצידה החרימה אותה, ובסופו של דבר היא הרימה ידיים, למרבה האסון, והניחה לחייה שיסתיימו. ואפילו בכך לא תמה מסכת יסוריה: לחסידות גור עוד הייתה החוצפה לדרוש שהלווייתה תנהל בהתאם למקובל אצלם.

 

אבל הסיפור הוא לא חסידות גור, אף על פי שהחסידות הזו ידועה בהחמרות יוצאות הדופן שלה, בגישה הלא לחלוטין שפויה שלה לענייניי מין ואישות ובפיקוח הכמעט סובייטי ברמתו שהיא מטילה על החברים בחצר הזו. זה לא הסיפור, חסידות גור: הסיפור הוא קבוצות אנושיות עם אידיאולוגיה סגורה וחיי חברה סגורים, שהולכות ומסתגרות ומתבדלות בתוך עצמן עד שהן הופכות את ההתבדלות לאיזה דבר קדוש לכשעצמו, וכשמישהו מפר את הכללים וגורם לערבוב עולמות פשוט מוחקים אותו. אפילו אם זו אמא שלך.

 

ואם מסתכלים על זה במבט רחב יותר, הבגידה הזו באימהות, במובנה העמוק, הולכת הרבה יותר עמוק מזה. הרי העולם כולו בא מבטן האישה, ובכל זאת האנושות מוצאת את זה בלתי אפשרי להתייחס ליצור המוליד הזה, לאם הזו של הקיום, בכבוד ראוי. כמעט איפה שאתה לא מסתכל, בזים לה ומתעללים בה, משפילים אותה וכולאים אותה, מסמנים אותה ולועגים לה.

 

וקל לראות את היחס הנורא לנשים במקומות אחרים ובתרבויות אחרות: את הילדות העוסקות בזנות במזרח הרחוק (והנשים הנדחקות לזה בכלל), את הנשים המכוסות ברעלות כבדות בחלקים החשוכים באמת של העולם האסלאמי ואת מה שנקרא, באופן מזעזע למדי, “רצח על רקע כבוד המשפחה”. זה נורא קל להצביע על הפגמים של הזולת, ונורא מספק.

 

אבל את מה שקורה אצלנו בבית אנחנו כמעט לא רואים. רק כשמשהו גדול עושה כותרת אז אנחנו מזדעקים לרגע. למשל כשנשים לא מורשות לשיר בטקס יום הזיכרון, וזה נורא ישראלי ונורא יפה להביע מחאה על זה. אבל אנחנו שוכחים שבישראל יש שלוש מפלגות שאין אצלן ייצוג לנשים. שמודפסים פה עיתונים שדמות אישה לא קיימת בהן.  

 

ואנחנו מתעלמים, כי זה לא נוח. זה לא מפנק כמו לדבר על היריבים והאויבים שלנו, האמתיים והמדומיינים. זו עננה אמתית, וקושי אנושי אמתי ועצום. ולפעמים אנשים נחתכים מהמשפחות שלהם באכזריות גדולה, ולפעמים מי שנחתך החוצה מהמשפחה זה הגוף שיצר אותה. האמא שהולידה אותה.  

 

אנחנו חייבים לדבר על מקומה של האישה בעולם החרדי; אסור לנו להפקיר עוד נשים לגורל טראגי של הימצאות ללא רוח חיים במכונית ליד הים, אחרי שנחתכו באכזריות ממשפחתן. אסור לנו להשלים עם קיומה של חברה שבה נשים כפופות ליחס כזה. זה בנפשנו.

 

אפילו כשאתה רואה חתולה מגוננת על גורים בארגז קרטון, משהו בך מכבד את זה. סופה של אסתי ויינשטיין צריך לשבת על המצפון של כולנו.