אם יש לכם ילדים מתחת לגיל שלוש, סביר להניח שבשבועות האחרונים אתם נמצאים בהיסטריה. כל הורה שאתם מכירים (או לא מכירים) מיד זוכה לחקירה צולבת, שבמסגרתה אתם שואלים כל שאלה אפשרית על מנת לברר באיזה גן הילדים שלהם, מי הגננת, באילו שיטות היא פועלת, מה האג'נדה שלה ועד כמה הם מרוצים. אחר כך אתם פונים לטלפונים, לדבר עם עוד ממליצים, לבדוק מקרוב כל פרט, עד כמה הגן בטיחותי, לברר על ההיסטוריה של אנשי הצוות, על הניסיון שלהם, מי הילדים האחרים. אתם באים בצהריים כדי שיהיה שקט ויהיה אפשר לדבר עם הגננת ואז באים שוב פעם, על הבוקר, כדי לראות איך הגננת מסתדרת עם הבלגן. מוודאים שהמצלמות שמותקנות בגן (הרי חובה שיהיו מצלמות) קולטות כל זווית ושתוכלו להתחבר אליהן בכל רגע נתון. ולבסוף, עד שאתם מחליטים, כבר אין מקום בגן ואתם מוצאים את עצמכם מתפללים שההורים של ניר פלג יחליטו לעזוב לברלין והמקום שלכם ברשימת ההמתנה יקודם.

 

עוד באון לייף: 

 

בחירת בית אבות, לעומת זאת, נעשית באופן קצת אחר. בדרך כלל המיקום והתקציב מהווים שיקול עקרי, וביקור קצר וחטוף מספיק כדי להחליט איפה אנחנו מניחים אנשים שהם לפעמים לא פחות חלשים וחסרי ישע מהילדים שלנו. ובכך אנחנו מפקירים את דמם.

 

כל מי שצפה אמש בכתבה של יוסי מזרחי, ששודרה בחדשות ערוץ 2, נחרד נוכח הצילומים המזוויעים של קשישים שעוברים התעללות בבית האבות "נאות כיפת הזהב" שבחיפה. העובדים במקום צולמו כשהם מרביצים לקשישים, משאירים אותם לישון על כיסאות הגלגלים, לא מחליפים להם חיתולים ובאופן כללי הופכים את מה שנותר מחייהם לגיהינום צרוף.

 

תמונה: Shutterstock

 

לצערנו, היו לאחרונה גם לא מעט גנים שבהם היתה חקירה בגלל חשד להתעללות, אבל זה אף פעם לא הגיע לכזו רמה של אכזריות, אולי בגלל שכשמדובר בילדים, אנחנו עם האצבע חזק על הדופק. אנחנו מהר מאוד שמים לב אם הילדים חס וחלילה חוזרים עם מצב רוח רע, לא רוצים להגיע לגן או אפילו מגיעים הביתה עם סימנים כחולים. אבל כשזה נוגע להורים שלנו, לעומת זאת, אנחנו נרדמים בעמידה – או יותר נכון בשכיבה על מזרון נוח, מצעים נקיים ובגדים יבשים.  

 

אי אפשר להאשים אותנו – החיים עצמם דורשים הרבה, ויש לנו ילדים ועבודה וזוגיות, וההורים הם לא בדיוק בסדר העדיפויות. אבל זה גם קשור לתרבות ה"השתמש וזרוק" שבה אנחנו חיים. הם מגדלים אותנו, אחר כך מטפלים בנכדים וכשכוחם מתכלה וכבר "אין מה לעשות איתם יותר", אנחנו מחפשים את הפתרון הכי מהיר ונוח. אנחנו רוצים שיהיה להם טוב, אבל אנחנו גם מתקשים לוודא שזה מה שקורה בסופו של דבר. וכל עוד הם נחמדים אלינו כשאנחנו באים לבקר אותם פעם בשבוע – נראה שאין שום בעיה.

 

תמונה: Shutterstock

 

אבל לא רק בנו האשמה. אחרי שידור התחקיר, מיהרו שרים וחברי כנסת להגיב בנושא. בין השאר השר לביטחון פנים גלעד ארדן כתב  בטוויטר: "תחקיר ערוץ 2 על הכאת הקשישים וההתעללות בהם מזעזע וקורע לב. אני בטוח שהמשטרה תפעל במהירות ובעדיפות עליונה כדי להביא לדין כל מי שאחראי לתמונות הקשות. אין דבר חמור ואכזרי יותר מהתעללות בחסרי ישע ועלינו להקיא מקרבנו כחברה כל מי שעושה דברים כה נוראים ולוודא שהוא ישלם מחיר כבד". שר הפנים אריה דרעי צייץ: "צילומים מזעזעים, קורעי לב בערוץ 2 של התעללות בקשישים בבית אבות בחיפה. אנחנו, חברי הממשלה, חייבים להתערב ולהפסיק את הזוועות בחלק מבתי האבות".

 

יפה שהם הגיבו, אבל אולי כדאי להגיד להם שהפתרון למצב הזה יכול להתחיל קודם כל עם שינוי בתקציב. אני לא מבינה בזה הרבה, אבל בוודאי יש דרך לדאוג ליותר תקציבים לבתי אבות, לעוד יותר פיקוח, למשכורות גדולות יותר כך שהאנשים שיעבדו שם לא ירגישו שהם צריכים להתעלל באחרים רק בגלל שהם מרגישים מנוצלים. לדאוג לכך שכל מי שמזדקן פה, יזדקן בכבוד (וזה כמובן עוד מבלי להיכנס לביזיונות שמעבירים את ניצולי השואה). לממשלה יהיה מאוד נוח לחשוב שהמקרה הזה הוא נקודתי, אבל זו תהיה עצימת עיניים שגובלת בטמטום. זה לא נקודתי וזה קורה כל הזמן וכמעט בכל מקום.   

 

ועכשיו זה שוב חוזר אלינו, כי כמו שידענו לדרוש חינוך חינם מגיל שלוש, וכמו שאנחנו נוריד את השמיים למען הילדים שלנו, כך אנחנו צריכים לדאוג גם להורים שלנו. הרי הם טרחו להוריד בשבילנו את השמיים, או לפחות הם ניסו כל עוד הם יכלו. אז עכשיו תורנו. לא כולם יכולים לעזוב הכל ולטפל בהורים קשישים, זה ברור, אבל כמעט כל אחד יכול לפקוח קצת יותר עין, לשים יותר לב ולדרוש תנאים יותר טובים להורים שלנו. מגיע להם לפחות את זה.