נאור ציון מעולם לא הצחיק אותי. למשל, בשנת 2003 הוא הודה ואף פיצה מוכרת קרפים שהתלוננה שתקף אותה כי הקרפ לא מצא חן בעיניו. בוואלה סלבס, שדווחו על האירוע וסיקרו אותו עד להחלטת בית המשפט שלוש שנים מאוחר יותר, נכתב: "ציון הודה בשלוש עבירות: תקיפה סתם, ניסיון לתקיפה סתם והיזק לרכוש בזדון. בנימוקים שלא להרשיע את הנאשם ציין השופט כי אין לחובתו של הנאשם, בן 31, הרשעות קודמות והוגש בעניינו תזכיר חיובי של שירות המבחן, שהמליץ להימנע מהרשעתו. ציון חויב לפצות את המתלוננת ב-3,000 שקלים. כמו כן הוטל עליו עונש של 120 שעות לתועלת הציבור, במסגרת אחד המוסדות של עיריית תל אביב". אותו אתר גם דיווח בחודש אוגוסט האחרון על כוס שהושלכה לכאורה לעבר שחקנית על הסט, ומכתב ששלחו לכאורה שח"ם, ארגון אמני ישראל לחברת ההפקה ובוא נכתב, כך על פי האתר, כי "השחקנים מלינים על אווירה מאוד לא נעימה בסט הצילומים של הסדרה, הכוללת צעקות, לחץ ויחס מזלזל ששיאו הגיעה בזריקת כוס ופגיעה". עושה רושם של סדרתי משהו. כפתגם הידוע: "פעם מקרה, פעמיים צרוף מקרים, פעם שלישית – שיטה".

נאור ציון

את הסדרה שלו ניתן, לטעמי, כמנחה ומרצה בנושאים משיקים, להפוך לסדרת הדגמה בשיעורים על חברה פטריארכלית, שוביניסטית, רדודה, אלימה וסוציופתית. חבורה של גברים בעיקר, שהשיח הרדוד והנרקיסיסטי ביניהם, על נשים ובכלל, מתרכז במרחב שבין הצ'יפ על הכתף לאזור המפשעה, לצד נשים מועטות שהן או אובייקט מיני או ה"אהבלה" הנאמנה וחסרת החיים והמקצוע, שמרום-הודם מפרגנים לה בליברליות מזויפת.

זוהי בדיוק הסדרה שאני מזפזפת ממנה והלאה, אולם פה ושם יצא לי לצפות בסצנות מתוכה, שלא גרמו לי ליפול מהכיסא כשמיכל הקטנה סיפרה את מה שסיפרה. כמובן, שלקח דקות עד שכולם ידעו במי מדובר, ועוד פחות מזה עד שציון הבין שעדיף לו לתקוף אותה מאשר להיות השיחה הלא מעניינת הבאה בצלליות הרשת החברתית.

אז כעת, הוא תוקף בעיתון את מיכל הקטנה, שסיפרה באומץ, שבן זוג מפורסם שלה בעבר הפליא בה מכותיו, מבלי להסגיר את שמו. קלאסי. כלל האצבע אומר, שנבלות עלובי הנפש שמפעילים אלימות כלפי נשים, באשר הם, הם תמיד סדרתיים, ותמיד נוקטים בטקטיקה של האשמת הקרבן לכשנחשפו. אין דבר כזה "אלימות חד פעמית" כלפי נשים. כמו שהגיב מישהו בקיר שלי: "כלים חד פעמיים מגיעים באריזות של חמישים".

לקמפיין האשמת הקרבן, יש תבנית קבועה: תמיד תהיה שם התייחסות ל"היא רצתה", למידת מוסריותה של הקרבן והתייחסות למצבה הנפשי הרעוע. המתקיף מציג את עצמו בקמפיינים הללו כזך וצח כשלג, וכמבוגר האחראי המביט בזירת ההתרחשויות מלמעלה ומפרשן לנו, ההדיוטות, את האמת. בדרך כלל, אמת זרועה באמירות המוצאות מהקשרן, מה שמכונה בימים אלו "עובדות אלטרנטיביות". לא פעם, ההוכחה הניצחת של התוקף לכך שהוא בעצם הקרבן בפרשה התורנית, היא פניה ידידותית מצד הקרבן האמיתי – המותקפת – מה שכולנו כבר מזהות ומזהים כחלק מהפתולוגיה של הקרבן, של הניסיון לאיין את החוויה הטראומטית ולהתקרב לתוקף, אולי ממקום חדש של עצמה יחסית.

מיכל הקטנה

לא הייתי זבוב על שום קיר במערכת היחסים שהתנהלה בין מיכל הקטנה לנאור ציון, כך שאני יכולה להתייחס התייחסות פרשנית רק לטקסטים ששניהם פרסמו בנדון. והכל שם. השבוע, בשבעה לילות של ידיעות אחרונות, נאור ציון מספר עליה שהיא שקרנית (פוגע באמינותה ומעורר ספק בדבריה), ש"עזבה את בית הוריה בגיל 15" (תדמיינו לבד מה זה אומר, נו), שהיא לוקה בהתקפי זעם (היסוד הנפשי), שהיא "רצתה להתפרסם בכל מחיר" (שנבין מי הכישרון האמתי – וזו לא היא). הוא מייחס לה איומים בהתאבדות, רדיפה אובססיבית, חיזור גורלי וגניבת כספים. בטקסט לכאורה מדוד ושקול, הוא מוחק באלימות כבושה ומניפולטיבית, את כל מי שהיא: אמנית וכוכבת ילדים, בעלת אימפריה עסקית מתוחכמת בעולם הילדים, אמא, מתחזקת מערכת יחסים זוגית ארוכה בשנים, מצליחה בכל תחומי חייה. כמה שקוף ובוטה אתה יכול להיות? סוג של יהירות כוחנית, של מי שנע בעולם כאילו הוא בבעלותו. ובכן, אם לא ספרו לך, נאור ציון, אזי הכללים השתנו. כי הממזרות שינו את הכללים.

שיחת הווטסאפ שמציג ציון, ראויה לניתוח בפני עצמה.

"כתבה מדהימה, כל הכבוד", היא מפרגנת לו. הוא עונה בעשרה חייכנים. "אתה יודע מי זו?", היא שואלת. "חשבתי שזו אחותי אבל פתאום קלטתי תשם (העילגות במקור – חב"ה) מה קורה יא כוכבת ילדים?". "זה כבר מרגיש לי טוב שאני בזכרון שלך... בראש/בלב/בטלפון...", היא עונה. "איזה זיכרון כולה ראיתי למעלה תשם... (חייכן) אבל באמת שמחתי לראות שהצלחת מגיע לך... (אייקון של הצדעה)". "תודה מותק!!! אני העממית הראשית...". הוא עונה: "את זה אני זוכר". היא שולחת לו לב ארוז כמתנה והשיחה הסתיימה.

נאור ציון ומיכל הקטנה

מה משמעות השיחה הזו: שבניגוד לטקסט ההכפשות על מיכל הקטנה, נאור ציון מכיר בכך שהיא כשרונית, מצליחה והרוויחה את ההצלחה בכבוד. ושגם בשיחה הקטנה הזו, ניתן למצוא סימנים של זלזול, ביטול והשפלה: "חשבתי שזו אחותי הקטנה", "איזה זיכרון כולה ראיתי למעלה תשם", "מגיע לך להצליח".

גם אם נצא מתוך הנחה שחלק מדבריו של ציון נובעים מהדינמיקה שאולי הייתה ביניהם, הרי שצריך לזכור שני דברים: לכל אחד ואחת מאתנו יש בעברנו מערכת יחסים שאינה מאפיינת את מי שאנחנו ו/או את מי שצמחנו להיות, ואין שום דינמיקה של יחסים שמצדיקה אלימות מהסוג שמתארת מיכל הקטנה, ושבדרכו המניפולטיבית – מוכמנת גם במסריו, בתקיפתה התקשורתית השבוע ע"י נאור ציון.

אני שולחת חיזוקים מכאן למיכל הקטנה. צריך אומץ לעמוד מול העולם ולומר: הייתי קרבן. צריך אומץ להיחשף, בידיעה שתותקפי שוב. צריך אישיות חזקה, אינטגריטי וסולידריות לוותר על ההגנה שבשתיקה כדי לשים על השולחן את האלימות שספגה, ולהעביר מסר לנשים אחרות, שאפשר לצאת מזה. בתגובתה לידיעות היא אומרת, בין השאר: "מאז הפרסום קיבלתי פניות של נשים נוספות, שחלקו עמי חוויות קשות דומות שעברו אתו ועם גברים אחרים. אם הצלחתי לגרום למישהי לקום ולהשאיר מאחור את החיים האיומים האלה ואת הגבר שמתעלל בה – אני את שלי עשיתי".

אשרינו, בעולם הציני הזה שבו גדלות וגדלים ילדינו, שככה נשמעת אמירה של כוכבת ילדים.