האם ניתן היה למנוע את סכסוך הרופאים בהדסה? כנראה שלא. אבל ניתן היה לנהל אותו. האם העובדה שהמעורבים המרכזיים מבית החולים הם גברים ולא נשים משפיעה על הסכסוך ועל האופן שבו התפתח והסלים? כנראה שכן. בהכללה, גברים פחות מוצלחים מנשים בניהול קונפליקטים.

 

מחקר שעסק במרכיבים הקריטיים לצורך ניהול בתקופה מורכבת זו, מצביע על ארבע היכולות המשמעותיות ביותר: ניהול קונפליקטים, אמפתיה, השפעה ומודעות עצמית. המחקר התבסס על הערכות של 360 מעלות (דיווח עצמי, עמיתים, מנהלים, עובדים). נשים היו גבוהות מגברים בכל היכולות הללו באופן משמעותי ומובהק מאוד, ובעיקר ביכולות פתרון קונפליקטים - גבוהות אצל 51% מהנשים ואצל 29% מהגברים. (Hay Group, 2013).

 

שלא נתבלבל. נשים רבות, בעיקר בתפקידים בכירים בארגונים משימתיים, מביאות לידי ביטוי איכויות גבריות באופן שלא היה מבייש אף גבר, על חשבון מה שמוגדר כאיכויות נשיות. אולם באופן כללי נשים מתנהלות בקונפליקטים יותר טוב מגברים, בעיקר כאשר מדובר על מערכות יחסים מתמשכות. במרבית הגישורים שאליהם אני או מי מאנשי הצוות שלנו שנקראים לארגון כמו בית חולים, לצורך התערבות "כירורגית" חיצונית, הצדדים המעורבים הינם גברים.

 

כך או כך, מנהלות או מנהלים, מה שחשוב הוא שמנהלים בכירים חייבים להיות מסוגלים לנהל מערכות יחסים, אמון וקונפליקטים, לפחות כמו שהם יודעים לנהל תקציבים, תכניות עבודה ומשימות. למען האמת לא לפחות כמו, אלא הרבה יותר. בעולם כיום מתחילים להבין שיחסים קודמים לתוצאות. שיחסים טובים בארגון יביאו את הארגון להישגים טובים יותר. הרי אין ספק שאם מנכ"ל בית החולים הדסה עין כרם, ורופאי מחלקת ההמטו-אונקולוגיה ילדים היו במערכת יחסי עבודה טובה, עם אמון ודיאלוג, הם היו מנהלים בהצלחה את הקונפליקט. אפילו באופן כזה שהילדים הישראלים היו מקבלים את המענה המקצועי ביותר, ולצד זאת מצמיחים ביחד את רפואת המרפא שמסייעת למצב הכלכלי של בית החולים. האינטרסים משותפים לכולם. הדרך מחורבנת. למעלה משבעה חודשים הם לא קיימו כל שיחה ותקשורת ישירה ביניהם.

 

לנהל קונפליקטים צריך ללמוד. לבודדים יש את זה באינטואיציה ובחינוך. מרביתנו מסובכים עם העניין, ולכן גם מעדיפים להימנע. הימנעות הוא דפוס ניהולי מאד מוכר, אבל גם מעבר לניהול. בכל מרחב בחיים, נדחה ונימנע מכל מה שעושה לנו חוסר נוחות. קונפליקט אינו נוח ואינו נעים. אני אישית לאורך מעל שני עשורים שאני עוסק בגישור, למדתי לשבת באש הקונפליקט. גם כאשר הוא שלי, בחיים שלי, בארגון שאותו אני מנהל ועוד, ולא רק כמגשר חיצוני. גם לא כסיסמא בקורסי הגישור שאני מעביר למנהלים בכירים. בחיים עצמם, וזה בהחלט משפר את איכות החיים. היכולת להיות שם, בשקט ובאומץ, ולדעת שאתה מבין מה קורה, ממוקד, ועובד עם כלים ברורים ומדויקים.

ניהול מדויק של קונפליקט מחייב גם מתודולוגיה ברורה, כזו שהגישור מציע עם מתווה ברור וכלים מוגדרים לכל שלב. גם כאן, בסכסוך המתוקשר של הדסה, גישור מקצועי היה מגדיל מאד את סיכויי ההצלחה.

 

למרות שאני מלמד בשלוש אוניברסיטאות מובילות בישראל, אני עדיין לא מבין כיצד התחום הזה אינו מוטמע כקורס חובה בכל הכשרת מנהלים. הרי הנזק הפוטנציאלי לארגון, בכל סוגי הארגונים, הוא הזוי. כך אומרים גם בוגרי הקורסים שלנו בסיום הקורס. הם לא מבינים כיצד ניהלו קודם לכן, ללא כלי בסיסי כל כך. כבר במהלך ההכשרות, המנהלים מבינים את הערך הניהולי בשפה ובכלים הללו.