"קשה לעכל שאחריות כבדה כל כך מוטלת על כתפיה של צעירה אחת, שנראית יותר כמו דוגמנית מאשר כמו חיילת מודיעין, המאתרת מבוקשים ויצרני נשק.

היא גבוהה ודקת גזרה. שיערה הגולש צבוע בגווני בלונד ואסוף בקפדנות. כשהיא משחררת את הקוקייה הכהה, היא נראית קצת כמו נערת פוסטר, בעיקר בזכות עיני הדבש הגדולות".

 

קשה לעכל שכך מתוארת חיילת צה?ל בתקשורת הישראלית, שנת 2017. הלוא אנחנו מכירים ומכירות היטב את כתבות הפרופיל על החייל המצטיין. יופיעו שם המילים גיבור, אומץ, עוז – ובצדק. אבל כשכותבים על סמ"ר אופק, הניסוחים משתנים. קשה לפספס שמדובר בבחורה אינטליגנטית ומוכשרת, עם אמביציה בשמים ויצירתיות אין סוף. אבל בכותרת המשנה בוחרים דווקא לספר שהיא נראית יותר כמו דוגמנית מאשר חיילת מודיעין. ובהמשך הכתבה, כדי לתאר אותה, נבחרו בקפידה מילים כמו "בלונד", "גזרה דקה", ו-"משחררת את הקוקייה". לא נשכח גם הביטוי האהוב "נערת פוסטר".

 

סמ"ר אופק

 

קשה לעכל, כי אנחנו פוגשות יום-יום באינספור התנהגויות מטרידות, ביטויים שוביניסטיים, תפיסות עולם שבהן נשים הן נערות פוסטר. וזה אף פעם לא קל לעיכול. על אחת כמה וכמה כשזה מגיע בצורה כל כך בוטה, שחור על גבי עיתון.

 

קשה לעכל, כי הכתבה הזו בכלל היתה יכולה להיות דווקא חיובית לגמרי. אם צולחים את האמירות השטחיות על המראה שלה, מגלים שסמ"ר אופק המציאה תפקיד חדש בצה"ל, תפקיד לחימה עם חשיבות מודיעינית גדולה. אבל "ישראל היום" בחרו להתמקד דווקא בבלונד שעל קודקודה.

 

קשה לעכל, כי חשבתי שאנחנו כבר במקום אחר. שגם מי שמאמין או מאמינה באמת ובתמים שזה לגיטימי לראיין חיילת פורצת דרך ולדבר על עיני השקד שלה, ידע שההשפעה של זה הרסנית, ויחשוב פעמיים לפני כן.

 

אז לא רק שקשה לעכל, אנחנו מסרבות לעכל. לא נעכל.