אני ניגשת לכתוב את הטקסט הבא בידיים רועדות, משום שאני מעלה סוגיה פנים-פמיניסטית, בתוך מרחב שמכיר פמיניזם בעיקר מסטראוטיפים. אז אני מציינת מראש: התוכן מיועד למי שמגדירות ומגדירים את עצמן פמיניסטיות. שעברו כברת דרך בבדיקת הערכים שלהן, בשאלות על נישואים וילודה, על העבודה הלא מתוגמלת של נשים בבית, על הדרת נשים בעולם החרדי והחילוני, אפליה בשכר, והרשימה עוד לא הגיעה לחצי.

 

עוד ב Onlife:

 

 

מגיל צעיר אני אתכן. חותמת על עצומות, מגיעה להפגנות, כותבת, מ?תפקדת, בוחרת לכנסת נשים וגברים שפועלות למען נשים, קשובה למי שלא נשמעות ומשתדלת להשמיע את קולן, עובדת לצדכן במאבק להסיר פרסומת סקסיסטית, ונגד פרסומי זנות. אבל מזה זמן מה, אני עדה לפער בין הערכים שבשמם אנחנו פועלות, לבין הדרכים בהן אנחנו בוחרות להנחיל אותם. התכנים שלנו מאתגרים את הסדר להפליא, אבל השיטה? לא מחדשת כלום. ארגז הכלים שלנו הוא אותו ארגז כלים מיושן, שמרני, ובעיקר דכאני, שקיבלנו מהפטריארכיה.

 

למה אני לא קוראת לפיטוריה של ורדה רזיאל ז'קונט

אדגים את טענתי על השיחה של ורדה רזיאל ז'קונט עם מאזינה, בה שחזרה אחד לאחד את הסטראוטיפים על אלימות מינית, והטילה את האחריות על הנפגעת. ולמרות שהנושא בוער וכואב, אני מבקשת שתעשנה מאמץ לבחון את הדברים מבלי לגלוש לשאלת התגובה ההולמת לאירוע. בואו ננסה להניח לתוכן, ולעסוק בצורה.

 

לצד טקסטים מופתיים, בהם הוסברו הטעמים בגינם הטיפול של רזיאל ז'קונט חובבני ומסוכן, נפתחה בפייסבוק קבוצה בשם: "עד סוף השבוע ורדה רזיאל ז'קונט מפוטרת". כחובבת פיטורים גדולה (ע"ע יורם זק, בני ציפר וגדי טאוב) הייתי אמורה להתרווח על הספה, ולהיות מרוצה שכל שנותר לי זה רק ללחוץ לייק. אז למה לא?

אם נתבונן בשיטה הזו לפתרון בעיות, נמצא דמיון רב בינה לבין זו שקיבלנו במתנה מהפטריארכיה: אם אישה הולכת במרחב עם בגדים מפתים מדי – יש לאנוס אותה, לכסות אותה, או להעלים אותה. צריך "לעשות לה", לבצע עליה פעולה כדי שתלמד. אין לה מקום בתור סובייקט. אם פשעה, היא צריכה לשלם את המחיר, ומיד.

 

כשאנחנו מבצעות פעולה על רזיאל ז'קונט – משגרות אותה ממקום מושבה באולפן הישר ללשכת התעסוקה, אנחנו מיישמות את אותו המבנה, כשרק התוכן שונה. בפטריארכיה ללכת חשוף זה אסור, בפמיניזם להאשים את הנפגעת זה אסור, ובשני המקרים הפתרון הוא לסלק את המפגע הסביבתי, בלי משא ומתן, בלי לראות בה סובייקט. הפעולה היא עליה, מעל הראש שלה.

 

צריך "לעשות לה"? ורדה רזיאל ז'קונט

 

לחלק את העולם לטובים ורעים

עקרון פטריארכלי נוסף שהדרך הזו משמרת היטב, הוא הראיה הדיכוטומית. מגיל אפס, מחלקים לנו עולם מלא גוונים לשני קצוות בדיוניים: דתיות וחילוניות, שחורות ולבנות, גוף ונפש, מזרח ומערב, כשבמציאות, לא באמת קיימים הדגמים הקוטביים הללו. כל מופע שלהם נמצא על סקאלה, על רצף. הבחירה ללמד אותנו לחפש את הדגם המושלם ("גבר"\ "אישה") מאפשרת להטיל סנקציות על כל מי שלא עומדת בקריטריונים הקשיחים: רכה, עדינה, מכילה, מטפלת, חייכנית, רזה, מטופחת, זורמת, סטרייטית, מינית, מונוגמית, קרייריסטית ואם למופת, וגם מאפשרת לקבוע היררכיה בין שני הקטבים (גבר טוב מאישה).

 

והנה, במקרה זה, במקום לראות ברזיאל ז'קונט אישה עם מכלול תכונות שנובעות משלל חוויות והתמודדויות ששרדה בחיים, אנחנו מעדיפות להשטיח אותה לתפקיד אחד שמילאה ברגע נתון: היתה סוכנת הפטריארכיה. לא מרגישות קצת מרומות?

 

אנחנו נופלות פעם נוספת לאותו הבור בדיוק, כשבמקום לחפש מגוון פתרונות למצב מורכב, אנחנו מסוגלות להביט רק בשתי האפשרויות המיידיות: לחבק ולהכיל את ורדה הסוררת, או לפטר אותה, להרחיק אותה מהמקרופון ולשלול ממנה את הבמה. האם קהל המאזינות של ורדה ילמדו מהתגובה הזו שהן לא אשמות בתקיפות המיניות שלהן? האם ורדה תלמד לראות את הנפגעת ולא להשתיק אותה? האם הילדים שכבר שוגרו לבתי הספר על מנת לקחת מחברותיהם מין ללא הסכמה יתעשתו ויראו בהן לפתע יצורים אנושיים?

 

האם ניתן לעשות פמיניזם בכלים פטריארכליים?

בואו נדמיין רגע את נגה. אבא של נגה סיפר לה מגיל מאוד צעיר שהיא הילדה הכי נבונה והכי מוכשרת בעולם. שכשהיא תגדל היא תוכל לעשות כל מה שתחפוץ – היא תוכל להיות מדענית, או טייסת חלל, או ראש ממשלה. כי נשים מוכשרות לפחות כמו גברים, אם לא יותר. אבל בבית של נגה אבא היה זה שיצא לעבודה, וזכה להערכה ולגמול כלכלי. ואמא של נגה, שעבדה בבית כמו משוגעת בגידול הילדות, ובתחזוקת הבית, לא קיבלה כל תמורה כלכלית על עבודתה. מי שקבע את חוקי הבית היה אבא, מי ששלט בתקציב היה אבא, ומי שהשתיק את אמא של נגה, כשעשתה לו כאב ראש עם כל הדיבורים שלה, היה אבא.

 

אם יש לך ספק מה עשה על נגה רושם גדול יותר באשר למקום שלה כאישה בעולם, פני אלי בפרטי, ואוסיף אותך לרשימת החותמות על הדרישה לפיטורים. ואם בא לך לקחת את השאלה הזו למחשבה שניה, אז ברכותי, החיים בצבעים מעניינים יותר, ומאתגרים הרבה יותר. חזרי לספר חוויות.