שעות ארוכות של עמידה בבית חולים סורוקה בבאר שבע, מלמדות עוד משהו על הארץ הקטנה שלנו. ארץ קטנה עם לב ענק.

בפתח חדר המיון עוצרים במשך כל היום והלילה אמבולנסים צבאיים מורידים עוד ועוד ועוד פצועים. חיילים צעירים שותתי דם, אבל עם חיוך בעיניים. הם מטופלים בחדרי המיון ומועברים למחלקות. מ"פ ליד חייל,  בנו של מח"ט שנהרג בפיגוע, ליד מיטתו של לוחם דרוזי מירכא.

בחדר ההמתנה של המחלקה לטיפול נמרץ, ההורים ומשפחות החיילים הפצועים – מחכים. יושבים ומתפללים, נושאים את עיניהם לשמיים ומחכים לשמוע או לקבל סימן, זיק של תקווה. נעים בין תקווה ליאוש, אבל נאחזים בראשונה.

צילום: הדס שטייף

אחד מהחיילים, חייל בודד מצרפת, שוכב כאן. שני צעירים מירושלים ששמעו ברדיו על החייל הבודד שנפצע קשה, באו להיות איתו עד שהוריו הגיעו ארצה. אחת משני הצעירים, שמה עינת, סיפרה שכשנכנסה אליו, דקות לאחר שהגיע לחדר הטיפול נמרץ, הוא פקח עיניים ושאל "איפה אני". והיא, לא הצליחה להגיד אפילו מילה, רק הוציאה דגל ישראל קטן שהיה לה בתיק. היא אפילו לא יודעת איך הדגל התגלגל לשם, והיא נתנה לו אותו. הוא אחז בדגל בידיו, חייך ונרדם. מאז מספרות האחיות, הוא לא מניח לדגל. זה הדגל שלו.

במחלקת העיניים שוכב מ"פ שאיבד את אחת מעיניו. הוא כבר לא ישוב לראות בה. אבל רוחו, ככה זה מרגיש, שורה ומרחפת מעל חייליו שנותרו בשטח. הוא איש מילואים ולחבריו הוא אומר - לפלוגה שלי יש מ"פ אחד, וזה אני. גם מפה. גם עם עין אחת, אחזור אליהם ואמשיך במשימה.

ובנו של מח"ט יהודה, אלוף משנה דרור וינברג, שנהרג בפיגוע בציר המתפללים לפני למעלה מעשר שנים, נפצע גם הוא. רסיסים חדרו לרגליו. גם הוא משתוקק בעיניים ובלב לחזור לסיים את מה שהתחיל עם חבריו. במיטה מולו שוכב פצוע דרוזי, מירקא. גם הוא פצוע ברגליו. מח"ט גולני הפצוע, רסאן עליאן, שנפצע בפניו בקרב, אמר לפצוע הזה, כמה דקות לפני שחזר לשטח - קום, ותחזור לסיים את קורס המ"כים ממנו נלקחת. אביו של החייל אומר בחיוך, הבן שלי ילך בעיקבות עליאן. והוא יעשה את זה.

צילום: הדס שטייף

דו קיום במלואו בבניין אחד, בית החולים. רופאים ואחיות, פצועים וחולים, יהודים וערבים, כולם יחד. מיטה ליד מיטה, משפחה ליד משפחה.

ברקע, עם ישראל המחבק. מאות, אם לא אלפי אזרחים שמגיעים, גודשים את המחלקות וחדרי המיון, מביאים כל מה שהם יכולים. תבשילים מהבית, פירות ממתקים חבילות  של כל טוב. רק לשמח ולעטוף את הלוחמים שהם אפילו לא מכירים. כמויות אוכל וחבילות שיכולים להאכיל את הצבא כולו. והם לא מפסיקים להגיע, רוצים לתת עוד ועוד ועוד.  מראה פניה של הארץ הקטנה הגדולה. הכל נשאר מאחור, הימין והשמאל, דת או לאום, צרות היום יום. דמעות בצד אור של אושר בעיניים.

שרים שיר אחד. עם ישראל חי. עוד מלחמה.

צילום: רויטרס