דימוי גוף והערכה עצמית תמיד העסיקו נערות ונשים, בעיקר סביב הנושא של מודל היופי האנורקטי והאחיד בתרבות המערבית. דימוי גוף נמוך והערכה עצמית ירודה יכולים להוביל לשלל התנהגויות מסוכנות, בנוסף לדיכאון ולבידוד חברתי. בשנים האחרונות ענייני דימוי הגוף מגיעים אפילו לחלקים שבעבר לא היה משנה כיצד הם נראו. מחקר חדש שפורסם בבריטניה מצא שיש עלייה חדה במספר הנשים הצעירות שפונות לניתוח פלסטי של הואגינות שלהן. מה לעזאזל קורה פה?

הרבה דברים אפשר להגיד על המרחב הפורנוגרפי בו הנערות והנערים שלנו גדלים אליו, ובה הצעירים והצעירות שלנו חיות בו כבר זמן רב. אפשר להגיד שזה מעוות את יחסי המין במציאות, יוצר אכזבה וחוסר סיפוק ביחסי מין במציאות, גורם לדימוי עצמי נמוך וחרדת ביצוע, מגביר אלימות מינית וכו'. אבל אם יש תופעה אחת שאני מקשרת ישירות למרחב הפורנוגרפי הוא דימוי הגוף הוגינאלי.

עד לפני מספר שנים לא יכולנו לראות כיצד נראית הואגינה שלנו, של האמהות שלנו או של החברות שלנו כפי שהיא באמת. הואגינה כוסתה בשיער ערווה מלא ושופע. זה לא שהסתכלנו אחת לשנייה בין הרגלים (או שכן וזה בסדר אם זה בהסכמה) אבל כן הסתובבנו עירומות אחת ליד השנייה במקלחות במחנה הקיץ או במלתחות. איבר המין של כולנו נראה אותו הדבר כי הוא כוסה בשיער.

היום מודל היופי האחיד מגיע לאיבר הכי אינטימי שלנו - הפות. נערות ונשים צעירות מרגישות שהפות שלהן לא עומדת בסטנדרט המקובל של פות יפה, ומבקשות לעשות ניתוחים פלסטיים לאחד האיברים העדינים ביותר בגופן. תחילת דרכם של הניתוחים הללו היו מסיבות רפואיות בלבד: שפתיים מחוברות ולא מופרדות ללא יכולת להוציא שתן או נפגעות אונס שהפות שלהן נפגעה בצורה חמורה והיה צורך בניתוח פלסטי. גם שחזור קרום הבתולין לנערות ונשים בסכנת חיים היה חלק מהתפתחות הניתוחים הפלסטיים בפות. אבל הקפיצה הגדולה מניתוחים מצילי חיים ונחוצים לניתוחים קוסמטיים לייפוי הפות, היא כבר באשמתנו.

זה באשמתנו כי אנחנו לא מדברות על הוואגינות שלנו עם הבנות שלנו. בשיעורי חינוך מיני (אם הם מתקיימים בכלל) אנחנו לא משקיעות הרבה זמן בדיבור על דימוי עצמי וגינלי, או על דימוי גוף בכלל. זה באשמתנו כי אנחנו לא מתווכים ומתווכות לילדות ולילדים שלנו את עולם הפורנו ומסבירות להן ולהם שכל אחת נראית אחרת, וכל אחת בנויה אחרת. כמו שלא לכולנו אותו ראש, גם לא לכולנו אותה פות. כולנו נראות שונה ואנחנו צריכות לאהוב את איך שאנחנו נראות, על כל חלקי גופינו. לא כולנו צריכות ליישר קו עם מראה אחיד, שמי שקבע אותו הם אנשי תעשיית הפורנוגרפיה, הקוסמטיקה והרפואה הפלסטית.

מאז שתרבות הפורנוגרפיה הפכה לתרבות הפופולארית שלנו, כמעט ולא ניתן לראות ואגינות עם שיער מלא, כמו שהטבע התכוון. שיער הערווה הוסר כלא היה, מה שמאפשר לנערות ונשים להשוות את הפות שלהן אחת עם השנייה ולהחליט אם היא יפה או לא. חמור מכך, נערים וגברים מרשים לעצמם להעיר הערות לגבי כמות שיער הערווה שנשארה, ולגבי מבנה ומראה הפות (בנוסף להערות לגבי ריח או רטיבות ואגינלית). אמירות כמו "מה זה הדגדגן הבולט הזה?!?!?", "איזה שפתיים ענקיות!!!" או "את ממש לא סימטרית" הן אמירות שלצערי הרב נאמרות בחדר המיטות. במקום בו אמון וכבוד הדדי צריכים להיות הכי גבוהים, אמירות כאלו יכולות לחסל רגשית נשים ולפגוע פגיעה ממשית לאורך זמן.

אפשר לטעון שניתוחים פלסטיים בפות פותרים את בעיה של שנאה עצמית בקרב נערות וצעירות, אבל האם זה הפתרון שאנחנו רוצות לתת להן? האם לא ראוי יותר שנחנך לאהבה עצמית, דימוי גוף גבוה והעצמה אישית נשית? האם לא ראוי יותר שנשקיע בחינוך נערים לאהבה עצמית שלהם ואהבת הגוף הנשי על כל גווניו? ששיער ערווה זה בוגר ונשי לעומת ילדותי ולא בוגר? שתקשורת זוגית מכבדת רק משפרת את חיי המין?

עד שלא נשכיל לעשות את כל אלו, כולל חינוך למיניות בריאה מגיל אפס ובאופן הוליסטי, כפי שכתבתי בטורים הקודמים שלי, ונשלב בו גם דימוי גוף ואגינלי, נמשיך לקבל תוצאות מבעיתות של מודל היופי והמרחב הפורנוגרפי שמשתלבים יחד בצורה מפחידה ביותר לכדי הטלת מומים בנשים, שנקראים בשמם המכובס, ניתוחים לייפוי הפות.