נראה כי לאליאב אוזן, האיש שהודח לפני כשבוע מבית האח הגדול ונאבק כעת על הקמפיין הראשון שלו בעולם האמיתי, שמורה זכות ראשונים. בזכות אוזן חדר לשיח הישראלי מונח חדש שכולנו הכרנו קודם אך לא עשינו בו שימוש- התעללות רגשית.

אוזן הביא אותה לראשונה לפריים טיים ונתן לעם ישראל לחזות מקרוב במערכת יחסים, אם ניתן לכנות זאת כך, המכילה אלמנטים רבים של התעללות על בסיס רגשי. הודות לאופי התכנית אפשר היה לצפות יום יום שעה שעה בלייב בקשר ההרסני שהתפתח בין אליאב לדנית הצעירה.

הקהל בבית בהה בעיניים משתאות, שלב אחר שלב, בהתנהגות אלימה, לא הוגנת ולא סבירה שגדלה מתכנית לתכנית ומרגע לרגע ממש לנגד עיניו. הוא ראה את כל מה שדנית לא הצליחה לראות: את השקרים, המניפולטיביות, הפאסיב אגרסיב, ההקטנה, הפיוס והמילים החמות שהגיעו אחר כך. ולמרות ששום יד לא הורמה ולמרות ששום חפץ לא נזרק ולמרות ששום דם לא נשפך, גם לקהל בבית היה ברור: משהו כאן ממש אבל ממש לא בסדר.

מעניין מה היה קורה אם אליאב אוזן, האיש שבחרתם בסופו של דבר להוציא מבית האח הגדול, היה תושב בריטניה. הצעת חוק חדשה מבקשת להפוך את מה שמכונה "התעללות רגשית" לעבירה פלילית. השאלה הנשאלת היא האם מדובר בצעד אחד קדימה בהגנה על קרבנות התעללות במשפחה או שמא במדרון חלקלק המנסה להגביל תקשורת מילולית בין בני אדם?

הרי כל מי שאי פעם נכנס לריב עם האדם האהוב עליו יודע שברגעי כעס, קל מאוד לומר משהו פוגע מאוד, כזה שינעץ את הסכין בדיוק במקום הרגיש של הפרטנר שלנו. זה קל כי הגבול בין אהבה גדולה לשנאה גדולה (או לפחות למה שאנו מדמים כשנאה ברגעי כעס) הוא דק מאוד וזה קל כי אנחנו מכירים היטב את האיש שמולנו ויודעים אילו מילים יגרמו לו לרצות להיעלם מהעולם בבת אחת.

ובכל זאת, תרזה מאי, שרת הפנים של אנגליה, תומכת בהצעת החוק השנויה במחלוקת: הצעת החוק לא מדברת על יחסים תקינים בהם מתקיים ויכוח מפעם לפעם אלא  מחפשת לחזק את ההגדרה הנוכחית של אלימות במשפחה, להפוך אותה לכזו הכוללת גם אלימות פיזית וגם אלימות רגשית ולתת לקורבנות מענה משפטי גם כאשר אין להם חבורות גלויות לעין. שימוש במילים שכופה, מפחיד, מבודד, מאיים ומכאיב עשוי להזיק באותה מידה כמו אגרוף או בעיטה.

"מילים יכולות להיות נשק", טוענת ד"ר וונדי וולש, "זו טעות להפריד בין התעללות פיזית להתעללות רגשית כי המוח מיידע את הגוף ולהיפך. גם אם האדם מותקף "רק" באופן מילולי, הוא עדיין מרגיש מדוכא, חרד ומפוחד ולתחושות הללו יש השפעה ישירה על מצבו הפיזי".

לדבריה, התעללות רגשית עשויה להסב נזק גדול יותר מאשר התעללות פיזית אם היא גורמת לקרבן להישאר במערכת יחסים מאיימת. "לעיתים קרובות אנשים שואלים "למה היא פשוט לא קמה ועוזבת אותו?" אבל הם לא מבינים שהמתעלל מתמרן את הרגשות לנקודה בה הרעב הנפשי גדול יותר מהיכולת הפיזית", היא מסבירה ומוסיפה שיש אנשים שבאופן טבעי רגישים יותר לסוג כזה של שליטה מילולית יותר מאחרים ושהמתעללים, במודע או שלא במודע, מחפשים קרבנות שהסיכויים שיצליחו לעמוד מולם נמוכים.

"הצעת החוק המצוינת הזו היא צעד ראשון בהגנה על אנשים פגיעים אלה והכרה בכך שהתעללות לא בהכרח מסתיימת בנסיעה לחדר מיון או בסימנים כחולים שצריך להסתיר", היא אומרת, "יש לנו חוקים שמתייחסים לסטוקרים לדוגמא (שגם לא מפעילים אלימות פיזית) אבל זו הפעם הראשונה שמישהו ניסה להסתכל על יחסים בינאישיים קרובים".

לכי תוכיחי
החיסרון הגדול ביותר בחוק כזה הוא כמובן עניין ההוכחה. אם לקרבן אין ראיות חותכות בדמות הודעות טקסט, אימיילים או הודעות קוליות תהפוך הסוגיה מהר מאוד למילה שלה מול מילה שלו. המשמעות היא שמדובר בחוק כמעט בלתי ניתן לאכיפה. על מנת לזכות בתביעה כזו ייאלצו עורכי הדין להציג היסטוריה ארוכה של שליטה והתעללות מתמשכת. ללא ראיות חותכות לכך תסתיים התביעה בלא כלום. אחרים חוששים שחוק כזה יגרום לעלייה דרמטית של תלונות כוזבות או קלושות שנמסרו על ידי אדם כועס ופגוע על מנת לנקום בבן/בת זוגו. וכמובן שאלת מיליון הדולר היא: מתי בדיוק הופכות אמירות ממילים פוגעניות וכעוסות להתעללות?

כשמדובר בהתעללות פיזית, העניין ברור. סטירה, דחיפה, אגרוף, זריקת חפץ לכיוון הקרבן וכו' מהווים קו אדום מובהק שניתן להצביע עליו ולומר "כאן בדיוק החלה האלימות הפיזית". כשמדובר בהתעללות מינית, העניין ברור קצת פחות ומעלה כבר שנים רבות דיון אודות שאלת ההסכמה למגע מיני. יחד עם זאת גם במקרה הזה הגבול ברור יחסית- סירוב מפורש (אמירת לא, בכי, דרישה להפסיק את האקט), קיפאון (העדר שיתוף פעולה פיזי גם אם לא נאמר דבר), מצב פיזי/נפשי שלא מאפשר הסכמה מדעת (השפעת אלכוהול/סמים, ילדים, לוקים בשכלם וכו') מהווים קו אדום מספק מבחינה משפטית (ובשאיפה גם מבחינה חברתית(.

גם וולש מודעת לבעייתיות שבדבר ומודה שהכלי הראוי ביותר להגנה על אנשים מהתעללות רגשית הוא פשוט חינוך. "החוק יכול לסייע לנו לזהות התעללות רגשית כשהיא מתקיימת במקום פשוט לומר "אם אין אקדח ואין מכות אז אין מעצר". נשים וגברים צריכים להתחנך על איזה סוג של תקשורת מילולית עליהן לצפות מהפרטנר שלהן ומה לעשות כשנראה להן שמתקיימת תקשורת אחרת, נצלנית ופוגענית. וולש מציינת שבדומה ליתר סוגי האלימות, גם במקרה של אלימות רגשית- לאנשים שחוו אלימות כזו בילדותם, יש סיכויים טובים להפעיל בבגרותם אלימות כזו על אחרים.

כל המעורבים כולל המתעללים עצמם זקוקים לעזרה, חמלה וחינוך שיסייע להם להפסיק את מעגל הפגיעה. בינתיים, חוק כזה, גם אם הוא לא מושלם, עשוי לעזור לקרבנות רק מעצם העובדה שהוא מעורר שיח ומעלה את המודעות להתעללות רגשית.