לצעוק ולהתנגד -  אתם גאונים. באמת!. אני קוראת שוב ושוב את הידיעה, וכל מה שעובר לי בראש זה "וואו, איך לא חשבו על זה קודם?! לצרוח, להתנגד...", קונספט מהפכני. הפתרון לכל תקיפה מינית באשר היא.

 

אה, רגע. בעצם, זה בדיוק מה שעשיתי.

 

במקרה שלי, יצאתי מהעבודה – לא "התגריתי בגורל" או משהו כזה. עוד יום ראשון רגיל שאפשר לעבוד בו כי יש שקט מכל הלקוחות בחו"ל. באותה התקופה גם שימשתי כמדגימה בסטודיוC   (זו שעוזרת למדריכה בקורס הבסיסי) ובאותו ערב הייתי בדרכי לשיעור ישר מהעבודה.

נכנסתי לאוטו ונעלתי אותו. נעלתי!

זה לא עצר את האנס – הוא ניפץ את השמשה וגרר אותי החוצה.

 

עכשיו, צ'מעו קטע, אני דווקא כן התחלתי לצרוח (בטח קראתי פעם כתבה של א(ה)דיוט אחר וידעתי לעשות את זה) אבל זה רק עצבן אותו, אז הוא חנק אותי. הוא גם קשר לי את הידיים מאחורי הגב עם אזיקון. ואיים עלי עם סכין. וגרר אותי לתוך הפרדס הסמוך.

 

תוך כדי  הבנתי משהו.  שהרבה יותר חשוב לי לחיות, לכן, הפצרתי בו "קח מה שאתה רוצה, רק תן לי ללכת...". אבל זה לא שינה כלום. וזה לא משנה אם "הוא" זה שיכור או המאבטח של הרמטכ"ל – הוא בא לאנוס ושום דבר לא ישנה את זה – לא צרחות, לא התנגדות, וגם לא אוטו נעול. שום דבר!

 

זה אולי ישמע לכם מוזר, אבל כן, גם בלי איומים ממשיים של "אני אהרוג אותך", אני עדיין הייתי משוכנעת שזה מה שהולך לקרות. במיוחד בשלב שאחרי שהוא סיים (איזו מילה יפה...) ואחרי שהוא טרח לשאול אם זה נגמר בפנים או בחוץ, הוא גרר אותי עוד יותר פנימה לתוך הפרדס. אז לא, לא ראיתי את כל חיי חולפים על פניי. אבל כן, זה השלב שחשבתי על ההורים שלי וכמה עצובים הם יהיו אחרי שאמות (במיוחד אחרי ששרדתי פיגוע בצבא).

 

נכון, הוא לא הרג אותי בסוף ואני כאן כדי לספר. קשה להאמין ולהבין איזה דברים עברתי, דברים שבחיים לא חשבתי שיהיו מנת חלקי – עדות במשטרה, ביקור בחדר מס' 4 בבי"ח וולפסון, עוד שחזור במשטרה, טיפולים ובדיקות נגד איידס. ואני כמובן לא מדברת על החור בנפש שצריך לאחות.

 

וכן, אדון אלי סניור – זה באמת היה יכול להיגמר לגמרי אחרת. יכלו למצוא את הגופה של אותה נערה מרחובות, זרוקה נטושה בין הבתים. חשבת על זה שאולי אם היא היתה צועקת ובועטת – הוא היה מתעצבן ודוקר אותה?! להזכירך, אונס הוא פשע אלים. אתה באמת חושב שבנוסף על הסבל שהיא עברה ועוברת עכשיו, מה שחסר לה זה שיאשימו אותה? לחשוב שאולי היא הייתה צריכה לעשות יותר, כשבעצם – היא עשתה את מה שצריך – היא שרדה!

 

אתה כנראה לא מבין, כי מעולם לא עברת כזו חוויה מזוויעה, אחד הדברים שאמרו לי אחרי שניצלתי, היה שזה מאוד טבעי שהגוף והנפש מתנתקים. הגוף עושה את מה שהוא צריך כדי לשרוד את הדבר הנוראי הזה.

 

אז בפעם הבאה (והלוואי ולא יהיו עוד הרבה) לפני שאתה – אלי סניור -  או מי מחברייך העיתונאים, כותבים על נושא שלא רק שלא חוויתם, אלא שאין לכם מושג קלוש מה זו הטראומה הזו, אני מזמינה אתכם לשיחה קצרה איתי ועם בני משפחתי וחבריי – שביום בהיר אחד (דווקא היה חורפי למדיי, אבל אל תהיו קטנוניים), נאלצנו להכיר מושגים ולהתמודד עם דברים שעד אז ראינו רק בסרטים.