ביולי 2003 יצאה ויקי קנפו למסע רגלי מביתה במצפה רמון למשכן הכנסת בירושלים במחאה על הקיצוץ בקצבאות לאמהות חד-הוריות. ב-11 השנים שחלפו מאז, מצבה הכלכלי השתפר. "אני עוד לא יכולה לומר שאני שוחה", מעידה קנפו, "אבל כן מחזיקה את הראש מעל המים". מי שחושב שאפשר לזקוף את השיפור במצבה לזכותה של מדיניות הממשלה, שיחשוב שוב. קנפו מספרת שילדיה פשוט התבגרו והפכו לעצמאיים, ולכן היא יכולה לעבוד יותר שעות. "מבחינת המדינה המצב נשאר אותו הדבר, ואפילו נעשה גרוע יותר", היא אומרת בצער. "מפריטים עוד ועוד, מגדילים את הפערים. כבר אין פה מעמד ביניים".

חיצי הביקורת של קנפו, 54, מופנים ברובם לבנימין נתניהו ולשיטתו הכלכלית. מי שכיהן כשר האוצר כשיצאה למאבקה, וכיום עומד בראשות הממשלה זו הקדנציה השלישית, מנהיג לטענתה שיטה שלא מתאימה לישראל: "הוא צריך להבין שפה זה לא אמריקה. אם הוא רוצה לחיות באמריקה, שיארוז מזוודה ויטוס לשם. פה זאת מדינת רווחה. אי אפשר לומר לאם חד-הורית - 'צאי לעבוד, פרזיטית', כשיש לה ילדים לגדל, והשכר רק הולך ויורד".

צדק, לא צדקה

לדברי קנפו, נוצר בישראל מצב אבסורדי שמעודד אמהות חד-הוריות להישאר מחוץ למעגל העבודה. "הקיצוץ בקצבאות, שבעקבותיו יצאנו למחאה ב-2003, בוטל בסופו של דבר, אבל אני בכלל לא הייתי זכאית לקצבה כי הייתי אישה עובדת. חברות שלי, גם הן חד-הוריות, אמרו שאין להן סיבה לצאת לעבוד כשהשכר שלהן כל כך נמוך, והקצבה אמנם לא גדולה מאוד, אבל יותר גבוהה ממנו".

קנפו ממשיכה לספר בזעם על ההתמודדות שלה ושל משפחתה עם יוקר המחיה בישראל. "השכר נשחק והמחירים עולים. זה לא הגיוני כבר, כל דבר הופך להיות יותר ויותר יקר, ואנחנו מרוויחים פחות ופחות. הבת שלי משלמת שכירות של 3,000 ש"ח על קופסת גפרורים במקום לממן לעצמה את המשכנתא. זוגות צעירים לא יכולים להגיע להון העצמי הנדרש כי הם עסוקים בלכלכל את עצמם וחיים מהיד לפה".

קנפו נזכרת בנקודת הסיום של המחאה שהתחילה. "אל מאהל המחאה שלנו הגיע אפי איתם, שר השיכון דאז, וניסה ממש לסתום את הפיות של הנשים המוחות בכסף והטבות. נשים שחיכו שנים לדירה ולזכאות לקצבה – קיבלו אותה בשנייה. ככה הוא ניסה להשתיק את המחאה. אני דורשת משהו אחר. אני דורשת צדק, לא צדקה".

"מחיר ה'מילקי' מפריע לך? רד לברלין"

הטון של קנפו הופך לטעון וכועס במיוחד כאשר היא נשאלת על המחאה הנוכחית, שזכתה לכינוי "מחאת ה'מילקי'". "מה זה 'מילקי'? מי שדואג מזה שאין לו כסף ל'מילקי', חי כנראה בקצפת של הקצפת". למי אכפת אם יהיה לו 'מילקי' או לא? יש מוצרים הרבה יותר בסיסיים. יש דיור, יש מחיה, תרופות. יותר חשוב מ'מילקי' ויותר חשוב גם מקוטג'. מחיר ה'מילקי' מפריע לך? אז רד לברלין".

היא ממשיכה ותוקפת גם את דור הפייסבוק: "כשאני יצאתי לרחובות לא רק שלא היו רשתות חברתיות, אפילו לא היה לי טלפון סלולרי". היא מספרת שאחת מהחברות הסלולריות תרמה לה מכשיר. "היום פייסבוק מאפשר לאנשים לשבת על התחת ולבכות. צריך לצאת לרחובות, שום דבר לא ישתנה אם כל אחד ישב בבית שלו ויצקצק מול הטלוויזיה או מול המחשב".

סוד ההצלחה של מחאה חברתית, טמון לדעתה באיחוד כוחות. "לא יקרה כאן כלום אם אנשים ימשיכו להילחם אחד בשני, במקום בממשלה. נתניהו יודע גם היום ששום דבר לא מאיים עליו. הוא צוחק כשהוא רואה את האזרחים נאבקים אחד בשני. קבוצה נגד קבוצה. שום דבר משמעותי לא משתנה, ועולם כמנהגו נוהג".

היא לא מתרגשת ממאבקים סקטוריאליים, ורואה אותם כזניחים. "מחאה אמיתית שתחסל את השיטה תוכל לקרות רק אם נבין שאנחנו לא אויבים אחד של השני. שאין אשכנזים נגד מזרחים, נשים נגד גברים. יש כאן עם שצריך להיאבק ביחד, כגוף אחד, נגד השיטה". אמנם שמה ירד מהכותרות בשנים האחרונות, אך היא מספרת על פעילותה בפורומים שונים. "כל אחד דורש דברים רק לעצמו. עוד לא נתקלתי ביוזמה שקוראת לאיחוד כוחות והליכה משותפת למען צדק".

"ריחמתי על דפני ליף"

בכל זאת, בקיץ 2011, לכולנו נראה שמשהו השתנה. שהנה דור המסכים יוצא לרחובות, אומר את דברו, מחולל מהפכה. קנפו לא נשארה אדישה לאותה תנועת מחאה. "כשדפני ליף התחילה את המחאה שלה היו לי דמעות בעיניים. ריחמתי עליה, ידעתי שעכשיו ההמונים יתנפלו עליה וכל אחד ינסה למשוך לכיוון שלו". אבל בסופו של יום, קנפו משייכת את מחאת 2011 לכל אותם גלים חולפים ונשכחים שלא מותירים חותם ממשי. "המחאה של ליף התפזרה, היא לא הייתה מספיק ממוקדת. גם הסטודנטים, גם המילואימניקים. כל מגזר מנסה לקדם את עצמו, והכל נשכח למחרת. מישהו ידבר מחר על מחאת ברלין? על 'מילקי'? כבר היום זה לא מופיע בעיתון".

בדיוק כמו אז, גם היום קנפו מתנגדת למחאה אלימה. ב-2003 היו אלה הפעילות הירושלמיות שקראו לחסימת כבישים ולפעולות קיצוניות. "לא הסכמתי איתן אז, וגם היום אני לא מאמינה במעשי אלימות. הכוח של המחאה הוא לא בקללות ובכוח פיזי. היא צריכה להיות מאוחדת וממוקדת". כמסר לסיום, היא מוסיפה כי נשים הן כוח. "יש לנו רגש והיגיון ואנחנו יודעות להוביל. צאו ותאמרו מה שיש לכן לומר".