כבר תקופה ארוכה שאני נמנעת מלדבר בטלפון בערבית, והשבוע האחרון רק חיזק את ההימנעות הזו. נכון לעכשיו, אני לא מפחדת להסתובב בעיר שאני חיה בה, בתל אביב-יפו. אני לא מרגישה מאוימת, אני יכולה להסתובב עם התינוק שלי בכל מקום, וגם בשכונה שלי ביפו, שהיא עם רוב יהודי.

 

לוסי אהריש: לא באתי למצוא חן

בעיני אף אחד

לוסי אהריש מתארת מה זה להיות מותקפת

כל היום בגלל שהיא אישה, עיתונאית, ישראלית,

ערביה ומוסלמית

 

אבל אני כן מודעת לנוכחות שלי, כערבייה, כשאני מסתובבת ברחוב. אני חושבת על הבגדים או הדברים שיש איתי, אם כתוב שם משהו בערבית או אם משהו יסגיר את העובדה שאני ערביה.  אני חושבת על הסממנים הפלסטינים והערבים שאני נושאת אבל זה לא מרתיע אותי מלצאת, אבל אני יודעת שאם מישהו יסתכל עליי יותר משתי שניות – הוא יידע שאני ערביה.

 

מצד שני, לירושלים, אין מצב שאני אגיע. מסוכן להסתובב בה הן כערבייה והן כיהודיה, לא כל שכן לדבר בערבית. גם בתקופות בה העיר הזו שקטה יותר אני לא מרגישה בה נוח. יש לי תמיד תחושה של מתח באוויר, שחונק ומלחיץ אותה.

 

מה שקרה לי בזמן האחרון הוא שאני חוששת היום שאובן בצורה לא נכונה, בין אם אני אומרת משהו או כותבת בפייסבוק. אני חושבת עשרות פעמים לפני שאני כותבת סטטוס בפייסבוק או מגיבה למישהו, כדי שלא יתפרש שאני תומכת באיזשהו צד או מעשה. וזה מילכוד נוראי – כי תמיד הרגשתי שיש לי חופש ביטוי להגיד את מה שאני חושבת. ועכשיו – פחות ופחות. הרבה פחות.

 

אני גם לא מפחדת מהעובדה שאת המצב הנוכחי מלבות קבוצות של צעירים, משני הצדדים, שאין להם עוגן ולא אידיאולוגיה, והם מביאים אבנים וסכינים, ומקללים ומרביצים ומגבירים את השנאה.

 

ממה אני כן מפחדת

אני מפחדת ממה שקורה בדרג למעלה, בממשלה. הממשלה שקובעת את הטון וראש הממשלה שמסית ומתחרט ומסית ומתחרט. הלא הוא בעצמו היה זה שנתן את הלגיטימציה להחלטה של ראש עיריית אשקלון – ההחלטה שבסיסה הפחד מערבים והרצון להדיר אותם מהמרחב הציבורי, לפטר ולהרחיק עובדי בניין רק בגלל שהם ערבים. ראש הממשלה אמנם חזר בו – אבל האש כבר ניצתה. הוא זה שיצר את הסערה וזה פרי עבודתו.  הוא זה שנתן אישור להחלטה הבזויה, שהדהדה גם לערים אחרות.

 

אני יודעת כמה הייתי מרגישה מושפלת אם היו מגיעם למקום העבודה שלי ואומרים "אנחנו מוציאים את כולכם כי אתם מפחידים". יודעים מה? אני מפחדת להסתובב בירושלים, אז תוציאו ממנה את כל היהודים כי אני לא בטוחה?

 

הסחרור שהמדינה תגיע אליו

אני חושבת וחוששת שעוד לא הגענו לתחתית. יש לנו עוד לאן לרדת. כי הפחד שלי הוא שיהיו עוד מקומות וערים בישראל שירצו ליישם את מה שאשקלון החליטה לעשות אתמול. שעוד ערים יבואו ויגידו "אנחנו לא רוצים את העובדים הערבים. לא רק כפועלי בניין, אלא גם במקומות העבודה שלנו". זה מעגל שאני בקלות יכולה לחשוב על איך הוא מתרחב והולך.

 

אני מפחדת שארגיש לא בטוחה לנסוע באוטובוס לעבודה שלי, שאצטרך למצוא דרכים אחרות והשיגרה שלי תתפרק אחרי 8 שנים בת"א, שמעולם לא הרגשתי בה לא בטוחה. אני מפחדת שארגיש שונה וזרה באוניברסיטה שלי, אוניברסיטת בר אילן.

 

אני מפחדת שהמצב ייגרר למלחמת דת. כל מלחמה היא רעה, אבל מלחמות שמתנהלות בתוך מסגדים ובתי כנסת היא גרועה שבגרועות.  גם בצד שלי ראיתי את התגובות לפיגוע בהר נוף שגינו והזדעזעו: זו לא התרבות שלנו וזה לא האיסלאם שלנו. ראיתי אצל האנשים שלנו בתוך החברה שלנו את התגובות האחד לשני, את הגינויים ואת העובדה שהמעשה הזה לא מייצג אף אחד מאיתנו.

 

אני מפחדת ויודעת שאנחנו עוד נגיע למצבים הרבה יותר גרועים. ואף אחד מאיתנו לא רוצה את זה.