יש תמיד דילמה ביחס ליום המאבק נגד אלימות כלפי נשים - האם לציין את שהצלחנו להשיג עד כה, או שמא עלינו להתייחד עם כל אירועי האלימות שנשים חוו בשנה האחרונה, וברובם לא זכו לטיפול שהיינו רוצות לראות שיקבלו? האם להיות מעודדות מכך שביום זה התקשורת מקדישה כתבות על התופעה של אלימות כלפי נשים, או שמא לראות ביום זה גטו, שכן מתוקף קיומו התקשורת נדרשת אליו בעיקר ביום זה, וביתר הימים רחוקה מלעמוד לצדנו?

 

עוד באון לייף:

 

לצד הדילמה הזו, המצב הייחודי של מדינת ישראל, מחייב את בחינת מורכבותה של האלימות שמופעלת כלפי נשים. בישראל, ולא רק בה, האלימות שנשים חוות כרוכה לא פעם בגזענות שהן חוות כפלסטיניות, רוסיות, מזרחיות, אתיופיות וחרדיות, כמו גם במעמדן אם מדובר בנשים עניות, ובמגדר שלהן אם הן לסביות, טרנסיות וטרנסים. רשימת הדוברות של העצרת שתתקיים הערב מנכיחה את ההכרה בהבדלים הקיימים, ובצורך שנשים שונות ידברו את האלימות שהן חוות ואת האלימות שהקבוצה שאליה הן משתייכות חווה מתוקף יחסי הכוחות בישראל.

 

לצד הרשימה הזו, שכוללת נשים רבות שהן לביאות שנלחמות יום ביומו, ישנה המציאות, ולאורה קשה לחשוב שההבנה של האלימות אכן נוכחת בציבור, כמו גם ההבנה שלאלימות יש השפעה ארוכת טווח, הרבה מעבר לזמן שנדרש לפצע כדי להגליד. הבנאליות של האמירה הזו אינה נמנעת, שכן פעם אחר פעם אנחנו פוגשות את פרקטיקת האשמת הקרבן, ומעבר לכך במדינה שהמדיניות הניאו-ליברלית היא נר לרגליה, כמה שנשקיע מאמץ במאבק נגד אלימות כלפי נשים, נפגוש עוד ועוד אופנים שבהם נשים נפגעות.

 

המאבק הפמיניסטי נלחם שנים רבות כדי להבדיל אלימות מינית מאלימות בכלל, לתת מקום להשפעותיה של האלימות המילולית, ולמחירים שמשלמת מי שמופלית על בסיס מגדרי, אתני, לאומי - ולפעמים מתוקף כל הבסיסים הללו גם יחד. ובשנים האחרונות ישנה הכרה גם באלימות כלכלית. יש מקום לכל ההגדרות הללו, אך לנשים רבות ספק אם ניתן להפריד באיזושהי צורה בין אחת לשנייה.

 

 

אחי, רצח הוא לא פתרון

אני מתבייש במה שעשיתי. אני מתבייש מהמשפחה, ומהחברים שלי. הבנתי שאנחנו בדרך להיפרד ולא יכולתי לחיות עם הידיעה שהיא לא תהיה איתי" – דברי אילן בן עמי, החשוד ברצח דפנה בר ציון ז"ל. יש כמה דברים שחשוב לזכור כשהלב שלך שבור

לטור המלא

 

חוסר היכולת  להפריד בין אלה מחייבת שנהיה ערות כל הזמן לצורה של המאבק שלנו, ושלא נהיה מוכנות לפשרות - כי במקום שבו מתחילות להתפשר, אפשר להיות בטוחות ששוכחות מישהי מאחור. המאבק בזנות הוא חשוב מאין כמותו, אבל לא יכול להיות שנחתור לחקיקת חוק אפליית הלקוח, במקום שבו לנשים שיוצאות מהזנות אין מספיק מענה - לא בצורת טיפול, לא בצורת הכנסה. מי שלא נמצאת בפנים לא יכולה לפעמים לתאר כיצד ניתן לבחור בזנות, ונראה לה ברור מאליו שגם הכנסה מינימלית תהיה עדיפה על פני עבודה זו. עבור הנפש, ככל הנראה שכן, אבל עבור היומיום, ולעומת הכאב שחשה אם שאינה יכולה לספק לילדיה את צרכיה, כי הקצבה שהיא  מקבלת מביטוח לאומי, היא לעג לרש - האם גם נכון הדבר?

 

איני יודעת. לעולם לא נדרשתי לעמוד בפני ההחלטה הזו, והנשים שנלחמות נגד הזנות, הן נשים טובות, שרואות לנגד עיניהן את טובת אותן נשים, אבל לעתים גם לא קוראות את המפה. כי אם נשים שעובדות בזנות נתקפות אימה לנוכח חוק הפללת הלקוח, כי הן לא חשות שיש מי שתדאג להן ביום שאחרי, אז אנחנו בבעיה. ואני באופן אישי, הייתי מעדיפה שהחוק יעבור, רק כשיגלם בתוכו הגדלה מאסיבית של התמיכה הקיימת שמקבלות נשים שיוצאות מזנות.

 

כך קורה גם עם מאבק העובדות הסוציאליות, שהן אחד הסקטורים המנוצלים ביותר במדינת ישראל, אך לאור האלימות שמפעילה הרווחה יותר מידי פעמים כלפי נשים עניות, יש להבין שהמאבק של העובדות הסוציאליות, חייב ללכת יד ביד עם מאבק לשינוי הרווחה. לעתים קרובות, גם אם מתוך כוונות טובות, האמהות שפונות לרווחה פוגשות מערכת שמתעמרת בהן, והופכת ממקום שמסייע, לגוף המאיים. אנחנו לא יכולות להרשות את זה. 

 

ובאותו האופן איננו יכולות לקבל על עצמנו קריאות של רצח נשים פלסטיניות כרצח על בסיס ?כבוד המשפחה?, ובכך להפריד את האלימות שנשים אלה חוות, מתופעת רצח הנשים בכללותה. ואיננו יכולות להפריד את האלימות שחוות נשים פלסטיניות מתוקף המדיניות הציונית, כאלימות שלא קשורה לנשים. התקשורת ומדינת ישראל, וגם האופן שבו משטרת ישראל מטפלת ברצח של נשים פלסטיניות, עושות כל שביכולתן כדי שנפריד בין השניים. אנחנו חייבות להיות אלה שלא מוכנות לבצע את הקריאה הזו.

 

הבקלאש שאנחנו חוות לא פעם מבהיר שוב ושוב כי אין לנו אלא את עצמנו. בני ברית יכולים לבוא וללכת, אבל אי-ההיענות שלנו לפרקטיקות של הפרד ומשול, כמו גם הסירוב שלנו להפוך קרבנות לאשמות (כמו שפגשנו בשבוע האחרון בפרשת השופטת וקצין המשטרה) חייב לעמוד בראש סדר העדיפויות שלנו. וכאשר מישהו טוען שלטובת מימוש הזכויות שלו הוא לא יכול אלא להפוך נשים לסחורה, ע?ע אמהות פונדקאיות, אנחנו חייבות לעמוד מנגד, ולספק את התשובות המורכבות, גם אם הלא פשוטות. להאמין לנשים, לראות נשים באשר הן נשים, ולא להסתפק בממתקים שמחלקים לנו מי שרוצים להשתיק אותנו - כי שום מרחב בטוח לא יצליח להתהוות אלא על בסיס זה.