שיילו, הבת הביולוגית המשותפת הראשונה של אנג'לינה ג'ולי ובראד פיט, הייתה ההוכחה הסופית לכך שמערכת היחסים הטובה-מדי-מכדי-להיות-אמיתית הזו היא לא אחיזת עיניים - והיא עשתה את זה כבר מההריון, וזה רק הולך ומתחזק עם השנים.

העדפתה של הילדה בת השמונה לבגדים של "בנים", שיערה הקצר ולפי השמועות הרצון שלה להיקרא ג'יימס, שעומדים בניגוד תהומי לסטייל שאנחנו רגילים לראות על ילדות (כל שכן ילדות כוכבים), הביאו את המגזינים הצהובים להקדיש שערים להשפעה המזיקה של אנג'לינה על שיילו הקטנה - כאילו היא זאת שקיצצה את שיערה, משל היתה גילה אלמגור ב"הקיץ של אביה". לי אישית ברור שאף אחד מהכתבים הללו הוא לא הורה לילד/ה – כי הורה היה יודע שאי אפשר להכריח את הילד או את הילדה לעשות צעדים כה מרחיקי לכת מבחינת לבוש ושיער. גם אם אחד ההורים ינסה להשפיע על הילד/ה, שאר הילדים, הגננות והמבוגרים מסביב ינסו כל שביכולתם להחזיר אותה או אותו "לתלם".

שיילו (במרכז) עם אביה ואחיה מדוקס (מימין) ופקס. צילום: Shutterstock

גם הטוקבקים, כמובן, לא מפתיעים. התגובה הפופולרית ביותר בשלל האתרים היא "כל כך יפה, חבל שלא מתלבשת כמו ילדה". אין לי ספק שההופעה של שיילו מעצבנת דווקא בגלל היופי המפעים שלה. הרי יופי הוא פסגת ההישגים הנשיים, הטופ שבטופ - וכשמישהי כה יפה שמה בגדים "של בנים" היא מעצבנת לא פחות מגבר ששורף שטרות או מוותר על חברת הענק שלו בשביל מקדש בנפאל. ה"יופי המבוזבז" והבחירה המגדרית של שיילו מציעים התנגדות אמיתית לאיך בנות אמורות להיראות. מעבר להתנגדות, שיילו מציעה עוד צורות שבנות יכולות להיראות בהן, ואפילו לתת מודל להזדהות לבנות דורה בזכות החשיפה שהיא מקבלת (מרצון או לא).

ועדיין, אין לי ספק שאם היה מדובר בבן המגיע לפרימיירה של אבא שלו עם שמלת נשף יפה, התגובות היו עולות לליגה אחרת. העיתונים התייחסו לבגדים של שיילו כ"חמודים", זה חמוד כשבת היא טום-בוי. וכמובן שהחליפה לא מנעה מהם את התענוג האמיתי של ההשוואה בינה לבין אמא אנג'לינה ואבא בראד. אם היה מדובר בבן שלובש שמלה הם לא היו פוטרים את ההתנהגות הזאת כחביבה, אלא כמטרידה. לבנים יש מעט מאוד מרווח למשחק במגדר שלהם, וככל שהם גדלים - הרווח הקטן הזה הולך ונעלם.

שיילו עם ההורים והאחות זהרה. צילום: Shutterstock

מילה טובה חייבת להיאמר על הסלבריטאים ההוליוודיים שמאפשרים ותומכים בילדים שלהם. לצאת נגד ההבניות החברתיות המשוגעות שסביבנו, בקריירה שכל-כולה בנויה על אהבת הקהל וניראות, ועוד בחברה שמרנית-לעיתים כמו בארה"ב, זה לא מובן מאליו (והאש שאנג'לינה ספגה וכנראה עוד תספוג בשל שיילו היא עדות קטנה לכך). הם מהווים נקודה קטנה של אור עבור ילדי הסליבריטאים, שנאלצים לגדול תחת עיניה הבוחנות של החברה וגדודי צלמי הפפראצי, וכן מודל לחיקוי ל"סתם" הורים אנונימיים שילדיהם מחליטים להיאבק בהבניות החברתיות וללכת עם האמת הפנימית שלהם.

ההבניות המגדריות האלה מתחילות מהשנייה בה היצורים הקטנים מגיעים לעולם, כולנו כבר יודעות. רק לאחרונה נחשפתי למוצר החדש שמדגים את הטענה של הפמיניסטיות האלו בצורה הכי ברורה שיש - ספרון לעגלה ולמיטה, אותו ספרון חביב שנועד לתת ליושב/ת בעגלה גירוי נחמד באמצעות תמונות עם צבעים מנוגדים, שבאופן מסורתי ועל פי מחקרים מדובר בצבעים אדום, לבן שחור. אבל לאחרונה, הגדילו היצרנים לעשות ספרון "נסיכות". מהו אותו ספרון? ספרון שכל כולו תמונות בשחור, לבן ו - ניחשתן נכון - ורוד. כי תינוקת צריכה להכיר את הצבע הוורוד בד בבד עם התפתחות הראייה שלה.

כשבנים ובנות מוצפים בבגדים, במשחקים ובצבעים שמלמדים אותנו להאמין כי הם ה"נכונים" עבור המגדר שלהם, יש מעט מאוד אפשרויות לבטא את עצמך. כולם נפגעים מזה: הילד הקטן שאוהב לשחק בבובות, הילדה שנהנית מכדורגל ואלו שאפילו לא ינסו לשחק כי אמרו להן שזה בשביל בנים. מאיפה הביטחון שלנו כהורים, או כחלק מהחברה בה אנחנו חיות, לדעת מה הילדים שלנו רוצים וצריכים? ועוד לא התחלתי בכלל עם האופן בו אנחנו מניחים את מי הילד/ה שלנו יאהבו כשיגדלו - כי יוצאים מנקודת הנחה שכל מחווה שתינוק או ילד עושה נועדה "להתחיל" עם בת המין השני.

התרגשתי לראות את שיילו מתלבשת לא כמו בן, ולא כמו בת – אלא כמו שיילו. מה שזה אומר, היא יודעת והיא מחליטה. הלוואי והבנים והבנות שלנו יוכלו להיות פשוט הם, מה שזה אומר. ויותר מזה, שאנחנו נדע לקבל את זה. אותם.