אילו היה ניתן לסכם את סוד הרזון במילה אחת, המילה הזאת הייתה בוודאות "לא". לכאורה כל כך פשוט וקל. כדי להפוך או להישאר אישה רזה, ברוב המקרים, כל שתצטרכי להגיד הוא "לא", והרבה. לא לעוגה, ולא לעוד מנה, ולא לפחמימה. מי שתצליח לרסן את גרגרנותה ותאוותה לאוכל, תזכה להיות נערצת ומקובלת בחברה ולחיות חיים קלים יותר מחברתה שלא אומרת לא לפיתוי. גם מי שלא מצליחה להגיד מספיק פעמים לא, עדיין מנהלת איתו משא ומתן תמידי. ה"לא" אורב לה וחג מעל ראשה, והיא יודעת שהוא שם. היא זו שאומרת "רק": רק הפעם, רק חתיכה קטנה, רק בפעם האחרונה. אם נניח בצד את אלו שהתברכו בחילוף חומרים מואץ, גנטיקה משובחת, ותשוקה יתרה לספורט, רזון מצריך סתימת פיות, ונשים רזות משיגות רזון דרך הריסון העצמי שהן מפגינות.

 

עוד באון לייף:

 

אילו רזון היה קל להשגה ונגיש לרוב האנשים, ברור שהוא לא היה הופך לנחשק ומוערך כל כך בחברה. אף שרוב האנשים בטוחים שהם נולדו עם סלידה מובנית לשומן ושמנים, מבנה גוף הוא הרי עניין תרבותי משתנה ונזיל. כשאנחנו מתלהבים, מעריצים, ומלאים בתשוקה לרזון, אנחנו למעשה מביעים את התחושות הללו כלפי יכולות האיפוק של האדם בחברת השפע המערבית שלנו. במשך כל היום אנחנו נחשפים לפיתויים: מאפייה בדרך לעבודה, ארוחות עם המשפחה, תוכניות בישול מעוררות תאווה, סופרמרקט גדוש במוצרים שמשדלים לעבירה. האתגר הגדול מול כל אלו הוא לסרב, להימנע ולהגיד לא נחרץ, בכל פעם מחדש.

 

למרות כל זאת, צו הרזון איננו שלטון שיוויוני. הדרישה הגורפת והנוקשה ביותר לרזון מוטלת על נשים, לכן הן אלו שצריכות להפגין ריסון ואיפוק תמידיים. מה שמזכיר לא מעט את הריסון והאיפוק המיניים שהיו מוטלים על נשים במשך אלפי שנים. בעוד שגברים היו משוחררים לקיים יחסי מין ככל שמתחשק ונגיש להם וזכו לשבחים על כך, נשים נאלצו לרסן את היצר המיני שלהן, מחשש ששמן או מטרותיהן ייפגעו. כמו בהתמודדות מול אוכל כך גם במיניות, הפיתויים נמצאים מול עינינו כל הזמן, היצר גועש והרצון הוא לפעול. בדיוק כמו שנשים מצוות להגיד "לא" לאוכל כדי לזכות להיות נחשקות ומוערכות בחברה, כך נשים נאלצו להגיד "לא" ליצר המיני שלהן, לסרב למגע, להגביל את החשק ולברור בקפדנות בין הפרטנרים המיניים שלהן כדי לשמור על כבודן וערכן בעיניי החברה. מי שלא עמדה במשמעת וניהלה חיי מין חופשיים, הסתכנה בתדמית שנעה בין זולה-זונה-קלת דעת-חסרת משמעות.

 

אבל מהפכות מתרחשות, ודברים משתנים לאט לאט, ובכל פעם עוד קצת. בימינו, נשים בעולם המערבי מחויבות פחות מבעבר לאותו ריסון מיני והתחסדות כפויה. בשביל סקס לא צריך לחכות לחתונה ואפילו לא לסוף הדייט הראשון. נשים מרגישות הרבה יותר חופש לפעול לפי רצונן ויצרן המיני. יחד עם זאת, הצורך הגברי לשמור על איפוק וריסון של נשים, לא איבד את כוחו ומרצו והיה צריך למצוא ביטוי חדש. ככל שנשים השתחררו מעול הצניעות הכפויה, הן הוסבו לתפקיד האוביקט המיני שעליו יש מגבלות ריסון חדשות, שהעיקרית שבהן היא רזון. את עול הסגפנות המינית והחשש מפגיעה תדמיתית שהייתה אצל נשים, החליף עול סגפנות תזונתית וחשש מפגיעה תדמיתית חדשה. החשש מלהיקרא "זולה" הפך לחשש מלהיקרא "שמנה", ומאחורי שתיהן עומדת תפיסה של אישה לא מאופקת - כזו שפשוט לא יודעת להגיד "לא".