כולנו מסכימות שמאי פתאל עשתה צעד מדהים - במקום להסתתר מאחורי אות מסתורית ומסך של אלמוניות, היא בחרה לתת לתופעה של תקיפה והטרדה מינית שם ופנים אנושיות. סיפורה העגום היה עשוי להיגמר "רק" עם "כתב אישום משפיל ועסקת טיעון מביכה", כדבריה של פתאל, אך עצם חשיפת זהותה של פתאל במרחבי הרשת הווירטואלית הביאו לתפנית פחות מבורכת; האשמת פתאל בכך שסא"ל לירן חג'בי לשעבר הטריד אותה מינית למשך חודשים ארוכים. במילים אחרות - האשמת קורבן.

 

"חטאה הגדול של מאי", אם להשתמש במילותיה של חברת הכנסת שלי יחימוביץ', הוא שבפרופיל הפייסבוק שלה יש תמונות שלה עם בגד ים ביקיני. כלומר, בחשיפת זהותה כצעירה מושכת, חייכנית ומינית. תמונותיה היוו עילה (שגוייה) לפרסום תגובת הנגד של מחברת עמוד הפייסבוק "סוף לטרור הפמיניסטי"  ורבים אחרים אשר ראו בהופעתה "החשופה" של מאי הזמנה להטרדה. פן אחד מסיפור זה מלמד שהופעה חשופה של אישה עדיין נתפס כמשהו שנעשה למען ובשביל גברים ושלנשים אין כל סוכנות ויכולת הנאה עצמאית מגופן ומיניותן.

 

 

עושה רושם שגם בחברה הטוענת לליברליות, הרעיון של גוף נשי חשוף אמור לשרת מטרה אחת בלבד - והיא הנאתם של גברים. גופן של נשים במרחב הציבורי הוא נושא טעון; על אחת כמה וכמה הטענה שאומרת שהצגת הגוף אינה מתפקדת כמושא לתשוקה עבור המבט הגברי. טענה זו ביכולתה לשבש את הסדר הפטריארכלי אשר רואה נשים כקיימות ביחסיות אל גברים. בהקשר של חברה ותרבות מסורתית, עירום נשי הופך לטאבו של ממש ולכן נוכחותו של גוף כזה בסדר היום הציבורי הופך לאקט פוליטי בפני עצמו.

 

תכירו את סוקי סינגפורה (Sukki Singapora), רקדנית בורלסק בריטית, בת לאב סינגפורי ואם אנגלייה. מעבר למופעיה האמנותיים המרהיבים, היא נודעת בעיקר כמי שפעלה לשינוי המעמד החוקי של מיצג הבורלסק במדינת סינגפור וכמקדמת את הנראות הציבורית של אמניות ואמנים ממוצא אסייתי בעולם.

 

קטע מההופעה של סוקי סינגפורה. צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של סינגפורה

 

המונח בורלסק כיום מתייחס למיצג אמנותי שכולל כוריאוגרפיה מובנית של פעולות ותנועות ריקוד תוך כדי הסרת פריטי לבוש לכדי עירום חלקי, אף שעירום אינו מחייב. אל המופע מתווספים תחפושות מוגזמות ומושקעות ולעיתים אלמנטים של הומור ואירוניה. גלגולה הנוכחי של אמנות הבורלסק קיבלה תחייה מחודשת בשנות התשעים של המאה הקודמת והפכה לסצנה מבעבעת ופורחת במרכזי ערים גדולות כמו ניו יורק, ברלין ולונדון.

 

סיפורה מעניין במיוחד משום שהיא מחזירה את הזרקור שבדיון אודות ההיבטים הפמיניסטיים והפחות פמיניסטיים שבבורלסק אל זכותן הבסיסית של א/נשים להציג את גופן בציבור וליהנות מחופש ביטוי מיני. בראיון שקיימתי איתה מספרת סינגפורה שאין זה סוד שבמשפחות אסיאתיות מסורתיות הנושא של מיניות נשית וביטוי מיני הינם נושאים מושקטים אשר "זוכים" לתגובות שליליות. "נשים נשפטות באופן מיידי במידה והן בוחרות נתיבים אלו ומתויגות כפרובוקטיביות". לכן, היא מסבירה, שהבחירה שלה להפוך לרקדנית בורלסק הפכה לברת מחלוקת בקרב משפחתה וקהילתה. על אף הקשיים, היא בחרה להתעמת עם הטאבו התרבותי למען זכותן של נשים להיות מועצמות.

 

בורלסק יוצרת שליטה של נשים על גופן ומיניותן. צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של סינגפורה

 

במופעיה, טוענת הרקדנית, שהיא מאתגרת ציפיות מגדריות של תרבותה כלפי נשים. מצד אחד, היא  בוחרת לשלב מימדים חזותיים הינדים ולהציג לקהל את המורשת ממנה היא באה: תלבושותיה לא פעם עשויות מבגד הסארי המסורתי והיא אף משתמשת בכוריאוגרפיות של סרטי בוליווד ישנים. "עם זאת, צורת האמנות של בורלסק", היא ממשיכה, "יוצרת השגת שליטה של נשים על גופן ומיניותן עבור עצמן בלבד . בנוסף, היא מבקשת להדגיש שיש להפריד בין תרבות ומסורת לחוסר שוויון מגדרי: "איננו מאבדים את המסורות התרבותיות שלנו כאשר נשים מועצמות".

 

מבקריה של אמנות הבורלסק, טוענים שמדובר בצורת אמנות בה נשים, שוב, מוכפפות אל המבט הגברי ומשווים אותה אל מופעי סטריפטיז הקיימים במועדוני חשפנות. על אף שהקשר בין בורלסק לחשפנות הדוק (מועדוני החשפנות שהגיחו לראשונה בשנות השישים בארצות הברית הם אלו שהוציאו את הופעות הבורלסק מהאופנה), הפערים המתקיימים ביניהם עצומים. על פני השטח, מדובר בהסרה של בגדים - אך בבורלסק הזמן שבו פריט לבוש נמצא על הגוף של המופיעה הוא קריטי ומכתיב את מהלך ההופעה. מעבר לכך, בבורלסק, מרבית המופיעות הן המחליטות הראשיות של אופי וטון ההופעה והמנהלות של עצמן, כך גם אצל סינגפורה. "כל מופע הופך להיות סיפור אישי אל תוכו הלב נשפך, וסוף התהליך מביא תחושת סיפוק עצומה. קשה לי להאמין שניתן לתאר חווית חשפנות במועדון במילים זהות".

 

בין אם מדובר בתרבות ליברלית או מסורתית, הרי שמרבית האנשים מתקשים לחשוב על מיניות ועונג נשי בנפרד מנוכחות ושליטה גברית. לכן התפיסה המוטעית היא שבורלסק נועדה להיות מופע להנאתם של גברים. בשנות החמישים, כאשר מופעי בורלסק היו בשיאם בארצות הברית, ניתן היה לטעון כך, אך המגמה הנוכחית בעולם הבורלסק הפוך. סוקי סינגפורה עצמה מעידה שכ- 80% מקהלה הן נשים.

 

עד ינואר האחרון, במדינת סינגפור, הופעות בורלסק היו מחוץ לחוק. עובדה זו הפכה את עשייתה ופועלה של סוקי סינגפורה בתחום הבורלסק לעשייה פוליטית ( שהפך עבורה לסמל נרדף לחופש ביטוי מיני עבור נשים). לאחר ארבע שנות פעילות בהן ערכה הסברה עבור הלגיטימציה החברתית והחוקתית של בורלסק בסינגפור, ובמהלכם הקימה את The Singapore Burlesque Society , קבוצה סודית בה מעריצי בורלסק יכלו לדבר בחופשיות ולארגן הופעות חשאיות - אמנות הבורלסק הפכה לחוקית בסינגפור.

כמו כן, היא מחזיקה בתואר של האישה הראשונה שהעלתה מופע בורלסק שלם במדינה ( בו נכחו מעל ל- 300 אנשים). על אף ניצחונה היא לא עוצרת במסעה לקידום אמנות הבורלסק עבור מופיעות ומופיעים ממוצא אסיאתי. בסוף החודש, היא מפיקה את מופע הבורלסק האסיאתי הגדול בעולם - The Asian Burlesque Spectacular בעיר ניו יורק.

 

סיפורן של סוקי סינגפורה ומאי פתאל רחוקות שנות אור זו מזו, אך הן קשורות בטבורן עקב העובדה שהן נוגעות בעצבים החשופים של החברה ביחס לגופן של נשים במרחבים ציבוריים. בשני המקרים המאבקים מסמלים את זכותן של נשים על גופן ומחדדות שמיניות והנאה ממיניות היא בראש ובראשונה עבור עצמנו.