מזה מספר שנים אני עוקבת אחרי תוכנית הדוקו-ריאליטי האמריקאית "19 kids and counting", המתעד את קורותיה של משפחת דאגר- משפחה ממש לא טיפוסית המתגוררת בדרום השמרני של ארצות הברית.

 

עוד באון לייף: 

נראה לי שנאנסתי

כשעברייני מין מגיעים לפריים טיים

משפחת גולן- ביטון: כשהסקסיזם עובר מאב לבן

 

מדובר במשפחה עם לא פחות מ-19 ילדים ביולוגיים, ארבעה נכדים ועוד שניים בדרך. הם בפטיסטים עצמאיים המשתייכים לתנועת הפטריארכיה הנוצרית. ילדיהם מתחנכים בחינוך ביתי והם מגבילים מאוד צפייה בטלוויזיה וגלישה באינטרנט. הם מאוד ווקאליים בהתנגדות הנחרצת שלהם לכל מה שקשור להפלות, אמצעי מניעה, קריירה לנשים וקשרים בין המינים שלא למטרת נישואים.

 

מדובר בסדרה שנכנסה לא מזמן לעונה העשירית שלה. המשפחה מטיילת (עם כל הילדים והנכדים!) ברחבי העולם (כולל בישראל, עם טקס הטבלה של הצעירים בנהר הירדן) והכל מתועד. כנ"ל החגים, החתונות, הלידות וגם סתם גיחות לרופא השיניים. הכול מתובל במנה גדושה מאוד של אמונה נוצרית. וביקורת. אוי הביקורת. כשאם המשפחה נכנסה להריון והייתה עתידה ללדת את הבת ה-20 שלה בגיל 44, הגיעו גניקולוגים מרחבי העולם לנתח את המאורע ואת ההשלכות הרפואיות. העוברית לא שרדה וטקס הזיכרון תועד ושודר מספר חודשים לאחר מכן. גם על הבת ג'יל, שילדה לפני כחודש את בנה הבכור ישראל דוד, לא חסכו בביקורות - ג'יל היא מיילדת מתלמדת שחלמה על לידת בית, בדומה לאלו שעברו שאר הנשים במשפחה, אך מצאה את עצמה עוברת קיסרי חירום, כאשר ברקע קול ההמון הזועם על כך שאם היא הייתה מתאשפזת לכתחילה בבית החולים, ייתכן שהלידה הייתה רגילה וקצרה יותר מ-70 שעות הצירים שהיא עברה.

 

אז למה אני רואה את זה? כבת למשפחה אמריקאית, אני מרותקת מהעובדה שהציבור בארצות הברית משוגע על המשפחה הזו מבלי באמת לדעת איך לאכול אותה. כדתיה פמיניסטית, שמנסה גם לחנך שני קטנטנים בעצמה, התוכנית הזאת גורמת לי לשאול את עצמי המון שאלות על יהדות ונצרות, פמיניזם ופטריארכיה, חשיפה ואנונימיות, ערכים וצרכנות. הרבה כאן מוכר ובו זמנית אני בוחרת להסתייג מלא מעט. כאן אנו מגיעים לנקודת השבר.

 

 

 

בשבוע שעבר נחשף כי ג'וש דאגר, הבן הבכור של המשפחה, תקף מינית 5 צעירות (4 מהן אחיותיו) בהיותו בן 15. הוריו הגיעו עם הסיפור למשטרה רק כעבור שנה, ולא נראה שנעשה דבר במישור הפלילי מלבד שיחה עם שוטר, שהוא במקרה גם חבר המשפחה. חוק ההתיישנות למקרים כאלו במדינת ארקנסו עומד על 3 שנים. אחרי שהפרשיה התפוצצה, פרסמו המשפחה וג'וש, כיום בן 27 ואב לשלושה פלוס אחת בדרך, הודעה לתקשורת, בה הם מציינים את התנצלותם הכנה, אבל הפקת התוכנית שלהם החליטה להפסיק את השידורים עד להודעה חדשה.

 

ואז התחילו התגובות.

 

"מעולם לא נעשה מעשה חמור כל כך שלא ניתן לסלוח עליו", "גם אני עברתי תקיפה מינית ורק כשסלחתי לתוקף יצאתי לחירות אמתית והפסקתי לסבול", "הוא סתם היה ילד סקרן, מה אתם רוצים ממנו?", "כולנו מועדים ונופלים מדי פעם, אין צדיק אשר לא יחטא" – אלו רק חלק מהקולות שיצאו להגנתו.

 

הלוואי שיכולתי להגיד שכל זה כל כך רחוק מאתנו. שבישראל 2015 דברים כאלו לא קורים. שכאשר נחשפת (עוד) פרשיה של מישהו שהתעלל בבנות צעירות המשטרה, מערכת המשפט והציבור ישכילו לעמוד מאחורי הקורבן ולהקיא את התוקף מתוכה. למען יראו וייראו. כי "ואהבת לרעך כמוך" זה קודם כל לא לחשוב אפילו להרים יד על אדם אחר. גם אם הוא קטן ממך וגם אם זאת אחותך שגרה איתך באותו הבית ועשיתם אמבטיה משותפת עד
גיל 5.

 

אבל לצערי ולצערנו, המצב לא בדיוק ככה וגם בישראל 2015 כל אישה עוברת הטרדה מינית. אחת מ-3 נשים, אחד מתוך 6 ילדים וגם אחד מתוך כל 6 גברים עוברים תקיפה מינית. זה קורה אצל יהודים וערבים, דתיים וחילונים, אשכנזים וספרדים, שחורים ולבנים, עניים ועשירים. אבל ברגע שפרשיה כזאת נחשפת, מיד תשמעו גם את צקצוקי הלשון הקבועים: "מי אנחנו שנשפוט?", "הוא בן אדם, מותר לו לטעות", "אולי היא בכלל רצתה את זה\התלבשה חשוף\לא אמרה לא מספיק ברור" ועוד.

 

בואו נלמד מהניסיון המר באמריקה ונעשה הכול על מנת למנוע את המקרה הבא כאן בארץ.