יש לי זכות לפגוש אתכן לאחר תקופה מאוד לא פשוטה, שאמנם כל מדינת ישראל ספגה בצוק איתן, אך מי שספג הכי הרבה זה אתן.

 

עוד באון לייף:

 

בשבת האחרונה חגגתי יום הולדת 33, והרהרתי בדרך שהייתה, התרפקתי על העבר, בנוסטלגיה, על שהיה וישנו, ואיננו. אולי 33 נראה לכן מבוגר, אבל רק אתמול הייתי בגילכן.

 

בגיל 3 עליתי לארץ אחרי מסע מפרך רגלי בדרך ארוכה יוקדת שמש בין סודן למצרים יחד עם משפחתי: אני ו-5 אחים, ואימא בהריון בחודש תשיעי, צעדנו יחפים אבל מאמינים, ברחנו בעקבות האמונה והגעגוע בארץ האבות. חודש ימים גבו חיי מבוגרים וילדים בצמא וברעב, והיו שנחטפו ונעלמו. מדי כמה ימים משאיות לקחו אותנו למדבר, שם המתינו מטוסי ענק, שלקחו אותנו לישראל. כשהגיע תורנו אבא שם את אמי ואחותי שנולדה במחנה הפליטים במשאית אחת, ואותי ו-5 אחי ואבא במשאית אחרת. רק כשהגענו למטוס, מבוהלים, כשחיפשנו את אמי, הבנו שהמשאית שלה עם הנשים שבה, קרסה בדרך. הייתה שנה קשה בישראל, התפללנו לשלומן, ואחרי שנה הן התגלו והובאו לארץ.

 

בתור ילדה הייתי הולכת בפרדס חנה ולוחצת יד לכל אחד לשלום. עד שאחותי הנבוכה הסבירה לי שלא נהוג ללחוץ יד לכל אחד. כשבגרתי הבנתי שגם חיוך מספיק. להורים החיים היו קשים יותר-השפה וגם המודרניזציה. לאחי ולי היה הרבה יותר פשוט. אבא ואימא לימדו אותנו שאם רק נלמד, נשקיע ונרצה, נגיע רחוק.

 

כנערה הובלתי מחאות נגד גזענות, נגד בתי ספר שלא הסכימו לקבל עולי אתיופיה או נגד משרדי ממשלה שגרמו לאפליה. כסטודנטית האמנתי שיש לי את היכולת לשנות עבורם, ללמד אותם כלים לחלום, כי היה ברור לי שזה שלב חיוני למי שרוצה להצליח בחיים.

 

אחרי י"ב התגייסתי לצבא, וידעתי שאני הולכת להיות עו"ד, שמבינה בזכויות ובחוקים, כי ידעתי מה זו חולשה, כי כילדה הגנתי על אימא ואבא, שהיו תלויים לרוב בי ובאחי. עולים חדשים יש להם לא מעט אתגרים.

 

השתתפתי בכנסים, והובלתי את הדעה שאפשר לתקן עיוותים ויש הזדמנויות לשוויון, אבל בשביל זה צריך לקום ולשנות. בהתחלה היו יותר גברים איתי, בנים, הם היו בפרונט, אך בהמשך הבנתי שאני צריכה לקחת את הפיקוד, כי הם לא עושים זאת טוב ממני. אח"כ נהייתי עו"ד, ומשם פילסתי דרכי להיות עיתונאית. נסעתי לחו"ל מדי כמה חודשים להסברה, לספר על העלייה שלי ארצה, על ישראל הצעירה. מאוחר יותר הבנתי שאני לא מסתפקת בעיתונות ויש לי חלומות להיות במעגל המשפיע והקובע במדינה, והחלטתי להגיע לכנסת. התפטרתי מתפקידי כעיתונאית, וניהלתי מהלך בחירות לכנסת.

 

משפט אחד עבר בי: ניסים כאלה קורים רק פעם בחיים, והם מלווים אותי כל החיים. כעת יש לי הזדמנות לקדם זכויות עולים חדשים, קשישים, אנשים במצוקה, נערים בסיכון וכו'. אני רוצה לשתף אתכן בסיפורי כדי שתשאבו ממנו השראה, שאתן אחראיות על חלומותיכן שיתגשמו. שתלמדו להאמין בעצמכן וגם בניסים ותזכרו שתמיד כדאי להאיר פנים ולפעול למען אחרים, כי כך הסיכוי הגדול ביותר להגיע למקומות אחרים. ואין לי ספק שבתוככן יש מי שיהיו מנהיגות העתיד. תודה.