אני רוצה לתת לכן קצת מסיפור חיי.

כולנו היינו ילדות עם חלומות. אבל היום בדיעבד, כשאני כבר גדולה והגעתי לגילי, ואתן רק בתחילת הדרך, אני רוצה לומר לכן שרוב הנשים המשפיעות והחזקות היו ברובן ילדות רגילות. הייתי ילדה מאוד רגילה, לא שמנה מידי, לא חכמה מידי, לא יפה מידי וכו'. הייתי ילדה רגילה לחלוטין. אז אם יגידו לכם שכל אדם גדול כשהיה ילד כבר היה מיוחד – תדעו שכולם היו פשוט ילדים. חלק פרצו קדימה וחלק לא. מבין המצטיינים בכיתה שלי, אגב, אין כוכבות גדולות.

 

עוד באון לייף:

 

בתחילת הקריירה שלי הייתי סטודנטית וחיפשתי עבודה שתממן את הלימודים. נכנסתי כמנהלת חשבונות במשרד פרסום, למרות שהנהלת חשבונות ואני זה לא הולך ביחד... אבל החבר'ה התאהבו בי, והבינו שיש לי יכולות מעבר להנהלת חשבונות, וכך נכנסתי לפרסום.  התחלתי לעסוק בפרסום והמצאתי את מה שנקרא היום "כתבות פרסומיות בעיתון". זו הייתה תקופה אחרת אז. אנשים לא ידעו מה זה תרבות צריכה. היה שמפו אחד בבית, היה בגד של שבת ושל יום חול. לא הייתה גרדרובה, מלתחה, 20 זוגות נעליים. נעליים היו קונים לחגים, המחירים היו יקרים.

 

האמן הראשון שראיינתי היה שלמה ארצי, שהיה אז בתחילת דרכו, חייל שהשתחרר ואני ילדונת. יש איזה פחד של מה להגיד לו, איך לשאול אותו. הרי הוא כוכב, כולם מעריצים אותו. אני הלכתי לראיין אותו במין ביטחון כזה כי בסך הכל כולנו בני אדם, וברגע שמפנימים זאת, זה פשוט. הביטחון שאנחנו לוקחות איתנו הוא משהו שאנו יוצרות לעצמנו.

 

את העסק שלי התחלתי כי הייתי אמא צעירה. אני חושבת שאת הצלחתי הגדולה אני צריכה לפרגן לבן שלי, שהיה תינוק ולא רציתי להשאירו למטפלות. יכולתי להרשות לעצמי לעבוד פחות אבל החלטתי לא לוותר על עבודה וגם לא לקחת מטפלות. כך הגעתי לכתבות הפרסומיות והתחיל העסק שנקרא ג. יפית. כשהיו לי פגישות, התינוק היה אצל הסבתות.

 

כשהחלה הטלוויזיה המסחרית היינו כבר יותר חזקים. אתן עדיין בנות עשרה, כשהייתן עוד בבטן ועוד קודם, הייתי כבר בטלוויזיה המסחרית. בדיוק החודש אנחנו 21 שנה בטלוויזיה. זה מטורף, אין דברים כאלה. גם כשהתחלתי בסיפור הזה חשבתי שזה יהיה עסק לשנתיים- שלוש, אף אחד לא מחזיק שם מעמד, חוץ מחיים יבין, שגם הוא כבר יצא לפנסיה. התחלתי בגיל צעיר, וגם אתן צעירות והעתיד לפניכן.

 

אני בטוחה שכל אחת מחפשת את הדרך, וכל אחת מסתכלת על החברה שלה ועושה השוואות. בנות, האמת נמצאת אצלכן, ולא צריך לחפש את האמת אצל אחרת. לזו יש יותר, וזו יותר רזה... לא צריך לחפש. האמת נמצאת אצלנו. ממרומי גילי אני יכולה לתת לכן קצת תובנות. יש כל מיני פחדים – המבחן הבא, הלימודים, הצבא, החבר, החברה, האכזבות מסביב. כל אלה, הדברים שממש דיכאו אותי כשהייתי ילדה, מי זוכר אותם היום? בשמחה ובגעגועים אזכר בכל הדברים האלה פה.

 

הכאב, הקנאה והפחד נעלמים עם הגיל, אני מבטיחה, לכן כדאי להתרכז ולעסוק באיך לפתח את הדברים הטובים שיש בכן.