מה שקרה לנו נקרא הסיוט המושלם של כל הורה. אתה מחכה לילד שלך שיחזור מבית ספר, והוא לא בא. ואז עוברות כמה שעות ומתברר שאתה באמצע סרט סוריאליסטי, ועוד כמה שעות ומתברר שזו דרמה לאומית, ועוד יומיים אחרי כן את מבינה שזה דרמה של כל עם ישראל בתפוצות.

 

עוד באון לייף:

 

אני זוכרת את החרדה, הכל מתרכז בנקודה בתחתית הגב, אני זוכרת המון המון פוקוס, אני זוכרת שכל הזמן אמרתי לעצמי: את תמיד יכולה להתפרק אחר כך. ובהפתעה גדולה, גם אני וגם חמשת שותפיי הבוגרים לחוויה הזאת, ההורים של נפתלי, של גלעד ושל אייל, גילינו שיש איזה יכולת ממש לא צפויה לשלוט על לאן הולכות המחשבות שלך.

 

יש המון דברים אפלים לחשוב עליהם והמחיר שלהם כל כך מיידי, שלמדתי לא לגעת בחשמל. למדתי להגיד לעצמי: זה לא שימושי, אל תבוא עכשיו. בשלב מסוים נתנו לנו הזדמנות לשמוע את ההקלטה של שיחת הטלפון של גלעד מהמכונית. לא ידעתי את העובדות היבשות אבל לא ידעתי אם אני אזהה את הקול של הבן שלי, לא ידעתי בדיוק מה שומעים שם. ניגשתי לאחד מאנשי צוות המו"מ המטכ"לי, האנשים שהיו החמצן שלנו, אנשים שאני יכולה לדבר עליהם שעות, ואמרתי לו: תכין אותי לשמוע את הקלטת הזאת.

 

תמונת שלושת החטופים 2014

המודעה שפרסם דובר צה"ל עם היוודע דבר חטיפתם של הנערים. מתוך: ויקיפדה

 

הוא, שגם כן לא ידע מה ממש שומעים, אמר: רחלי, ממה את מפחדת? אמרתי: אני לא יודעת. אני יודעת שעד עכשיו אני מאוד בפוקוס, אבל זה יבוא לי מאיזה ערוץ חושי אחר, אולי אני אתמוטט. אז הוא אמר: בסדר. אז את תתמוטטי. ואז מה? אז חשבתי רגע ואמרתי: טוב, אני מניחה שאז אני אאסוף את עצמי ואני אקום. והוא אמר: בדיוק ככה. ואלה היו מילים כל כך פשוטות, אבל בשבילי הם היו עמוקות כל כך ואיזו מראה שהייתי צריכה לראות.

 

רחלי פרנקל בועידת נשים וכסף

אני מניחה שיום אחד אאסוף את עצמי ואקום. רחלי פרנקל

 

נעמה, הבת שלי, הייתה בת 6. כמה חודשים אחרי כן היא אמרה: "אמא תגידי, את עדיין מתאפרת רק כשאת מגיעה לעבודה, כדי שתוכלי לבכות בדרך?" אמרתי לעצמי: את לא היית רוצה שהיא תחשוב שזה עסקים כרגיל. ואמרתי לה: "את יודעת מה, נעמה? זה לא שכל יום כל הדרך אני בוכה. אבל אני שומרת לעצמי את הזכות לבכות".

 

צפו בנאום המלא של רחלי פרנקל מתוך ועידת נשים וכסף של און לייף: