אור גוטפרינד: "אוגנדה לימדה אותי להודות על מה שישי לי"

 

אור גוטפרינד:

"באוגנדה הילדים עוזרים בכלכלת הבית, ברמה כזו שילדים בני 4 סוחבים על הגב את האחים הקטנים שלהם בני השנה והשנתיים, או שהולכים להביא מים מהמשאבה הנמצאת בקצה הכפר וחוזרים רועדים ומזיעים עם ג'ריקן המלא ב- 7 ליטר מים על הראש שלהם. אותם הילדים שהולכים לבית הספר עם תלבושת אחידה, עם תיק אוכל, עם מחברת אך בלי שום נעליים!! זה עוני שלא נתפס.

 

הם רצים במדשאות הירוקות ואפילו דורכים על צואת פרות והכול ברגליים יחפות. התלמידים הולכים בין 4 ל- 7 קילומטרים מביה"ס עד הבית על מנת לאכול, למי שאין אוכל בבית או למי שהוריו לא נמצאים בבית פשוט ניגש לעץ המנגו הקרוב, קוטף מנגו ואוכל אותו בעונג רב...

 

בעקבות המסע הזה, אני אומרת תודה על מה שיש לי. על הדברים הבסיסיים שמתחילים בפת לחם, מים חמים למקלחת ומסתיימים במיטה חמה בלילהאוגנדה לימדה אותי להודות מדי יום ביומו על מה שיש לי ולא לראות את מה שאין."

 

 

תמי נצר: "התחלתי לסמן V על הגלובוס" 

 

תמי נצר:

"ביום הולדת 60 התאכזבתי מאוד כי בעלי הגיע הביתה עם זר פרחים בלבד ובלי מתנה. רק כשקראתי את הברכה גיליתי שמתנת היומולדת תהיה תקפה רק בעוד 3 חודשים - מסע לאוגנדה, במסגרת "מאגמה צ'אלנג'". חששתי מנסיעה בלי בעלי אילן ועם נשים זרות.

 

אבל מאז אני כל שנה לא מוותרת ומצטרפת למסע. בחרתי בתמונה הזו כי עד לרגע היכרותי עם מאגמה חו"ל בשבילי היה תורכיה, קפריסין, יוון וברצלונה. ומאז, התחלתי לסמן v על הגלובוס ולחבוק עולם, עולם מדהים חוויות קסומות והכי הכי המון חברות טובות ולנצח. מודה לאל שהפגיש אותי עם מאגמה".

 

רותי מאור: "דגל ישראל באוגנדה קיבל משמעות אדירה בשבילי"

 

רותי מאור: "בתוך כל המסע היו המון רגעים מרגשים. זה מסע שמשנה חיים. פתאום את מבינה בעצם להיות מאושר זה לא בהכרח כי יש לך מחשב או מכנסיים ממותגות. להיות מאושר זה לדעת לשמוח עם מה שיש. הילדים האלה שפגשנו – עניים אבל מסתפקים במה שיש בהם. ביום האחרון עשו לנו הפתעה ופתאום אמרו לנו לרדת מהאוטו ועומדת שיירה של אופנועים עם אופנוענים ודגלי ישראל. דגל ישראל באוגנדה קיבל משמעות אדירה".

 

 

מרינה פיקהולץ: "התאהבתי בילדים האלה" 

 

מדינה פיקהולץ:

"ביקרנו בביה"ס בכפר באוגנדה ודווקא בגלל שאני מורה, היה חשוב לי מאוד להכיר את ההוויה הפנימית והחיצונית. כל שתי בנות קיבלו תחת חסותם קבוצת ילדים וקיבלנו משימה- כל אחד הציג את עצמו, ישבנו ושיחקנו והשתעשענו ומאוד נקשרנו. בסופו של היום, עשינו טורניר כדורגל של בנות המסע נגד התלמידים. הילדים האלה נודדים מדי יום קילומטרים ברגל לביה"ס עם ערימת ספרים מתחת לזרועות - הולכים בבוקר וחוזרים מאוחר בלילה. למרות המאמץ שלהם- החולצות שלהם מגוהצות ומסודרות. התאהבתי בהם ברגע.. כשנפרדנו רצתי אחרונה לאוטובוס, כי היה לי ממש קשה לעזוב אותם".

 

 

יוליה קרסונופלוסקי: "פגשתי את המשפחה המאמצת שלי אחרי 22 שנה" 

 

יוליה קרסנופולסקי: "כשהייתי בת 3, סבתא שלי לקחה אותי לארמניה לחיות עם חברים של ההורים לכמה חודשים, אחרי שאבא שלי נפצע בתאונת דרכים. זו גם אחת הסיבות שבחרתי לצאת במסע לארמניה. במהלך המסע ובעזרת המדריך המקומי, החלטתי לפגוש אותם, אחרי 22 שנה. המפגש היה מאוד מרגש. פתאום אחרי כ"כ הרבה שנים הבנתי את השפה, אף על פי שלא דיברתי אותה למעלה משני עשורים, אבל כנראה זה היה קבור במוח. מכוניות וספורט מוטורי, הם חלק מהתחביבים שלי - המסע הזה גילם בתוכו שילוב של כל מה שאני אוהבת וגם החוויה האישית שחוויתי.