בין אזעקה לאזעקה בקיץ ההוא של צוק איתן, ישבתי במשרדי הביתי ורעננתי את האינטרנט. "קליף ריצ'רד, נחשד בקיום יחסי מין עם קטין בן 16", זעקה הכותרת ואני זוכרת שתפסתי את הראש בשתי הידיים וצעקתי אל עבר המסך: "מה??". והנה הקדמה קטנה, קליף ריצ'ארד, הצ'ילבה של אלביס פרסלי, היה אצלנו בבית סוג של אליל.

תקליטים, קלטות וידאו מודבקות, קליפים ששודרו בערוץ הראשון בתכנית של "לילית נגר" בשבת בערב. "שקט בבית", אמא שלי היתה צועקת בכל פעם כשקליפ של קליף היה משודר, ואני איכשהו גדלתי לתוך זה. ריצ'ארד התגלה כאכזבה עבורי ועבור אימא שלי. המשטרה שפשטה על ביתו, חיפשה חומרים פדופילים שישפכו אור על התלונה (שעד עצם היום הזה לא התבררה עדיין באופן סופי) בה נטען כי בשנות השמונים הוא התעסק עם נער בן 16. ריצ'ארד בן ה 73 כמובן הכחיש את החשדות נגדו, וניסה בפעם המי יודע כמה להזים את השמועות שהוא הומוסקסואל.

 

עוד באון לייף: 

 

בשנים האחרונות התרגלתי שאלילי ילדות מתנפצים בפרצופי. זה קרה לי כשהתחלתי לפני עשרים וכמה שנים לשחק בתיאטרון, ופגשתי לראשונה פנים מול פנים את אלה שהערצתי כל כך מעבר למסך. במבחן המציאות, לוקח זמן וזה אולי גם קצת כואב להבין שגם אלילים הם בשר ודם, עם חולשות אנושיות בלתי נסבלות. כשהשחקן הנחמד ההוא מתגלה כאיש לא סימפטי ועצבני? בסדר, עם זה אני עוד יכולה לחיות (ולא, אני לא אחשוף כאן שמות). אלא כשהכוכב הנערץ מתגלה כשוביניסט, מיזוגן ולא עלינו פדופיל, זה משהו שמבחינתי כבר אי אפשר לשאת.

 

רוצים עוד? בבקשה. "משפחת קוסבי" היתה סדרה חביבה ביותר, ובימים של ערוץ אחד וחצי בטלוויזיה, מבחינתי ביל קוסבי היה סוג של דוד. דוד חרמן מאוד, מסתבר. לפי התלונות שיצאו לאחרונה, קוסבי תקף לפחות 40 נשים במהלך השנים, את חלקן הוא אנס, בחלקן 'סתם' התעלל. 35 נשים מתוך 40 קורבנותיו של הדוד החביב עם הסוודר הצבעוני מהטלוויזיה, הסכימו להצטלם לשער של הניו יורק מגזין בקיץ האחרון, ולנקום את אחת הנקמות המתוקות-חריפות שיכולות להיות. אם כי על העוול שנעשה, שום נקמה לא תכפר לעולם. מה שמרגיז במיוחד בכל הסיפור של ביל קוסבי הוא שבמשך השנים ייעצו לאותן נשים שנפגעו לא להתלונן בטענה "שאף אחד לא יאמין לעולם שהאיש הזה מסוגל לפגוע בזבוב". ביל קוסבי יקיר האומה - תחי האומה האמריקאית.

 

 

בשנות התשעים אופרות הסבון האמריקאיות נכנסו לכל בית בישראל. אני באופן אישי הייתי מכורה ל"יפים והאמיצים" עם גיחות קטנות ל"צעירים חסרי מנוח". כן, אני יודעת. לכל אחת מאתנו יש שריטה להתבייש בה מעברה. אדם ניומן (המגולם על ידי השחקן מייקל מאני) היה חתיך הורס, שובר לבבות של ממש - ואני הייתי מציצה מידי פעם לשטוף את העיניים. מציצה ונפגעת. אלא שמסתבר שהוא לא רק הורס את הבריאות עם היופי והסקס אפיל המטריף הזה, אלא גם מטרידן סדרתי. מאני נחשד בכך שהטריד את אחת השחקניות שעבדה לצידו- חפן את החזה שלה בכל הזדמנות (חופנים נמאסתם!), ופוטר בבושת פנים לאחר חמש שנים וכתם בגוגל שאי אפשר למחוק לעולם. לא סלחתי.

 

מל גיבסון אמנם לא הטריד מינית עד כמה שאני יודעת אף אחת, אבל מבחינתי הוא אכזבה מהלכת על שתיים. גיבסון התחרפן לפני מספר שנים באופן סופי כשנתפס בכמה אמירות אנטישמיות. איזה כאב לב לשמוע את אליל נעוריי הרומנטי עם עיניו הכחולות כים, חושב שהשואה היתה שטויות ושאני יהודייה מסריחה שהורסת את העולם. אוף. כבר חשבתי שכשאגדל נוכל להתחתן. זה קרה לי גם עם שון קונרי, שהיה הג'יימס בונד האהוב עליי. השמועות על אלימות במשפחת קונרי היו ידועות לי,  אך עוד בנעוריי רציתי להאמין שמדובר בשמועה זדונית שמטרתה להרוס לו את הקריירה. עד שכמובן הגיע הקונרי הגדול לפני כמה שנים לברברה וולטרס לכבוד יום הולדתו השמונים, שהתעמתה איתו לראשונה ללא פילטרים בעניין הכאת נשים. קונרי, ספק בדמותו של בונד ספק בדמותו שלו, אמר לוולטרס ההמומה שיש נשים שדורשות בעיטה בתחת. אוקי. בונד. ג'יימס בונד. ירדת לי מהעיניים. תלמד מדניאל קרייג רגישות מה היא.

 

 

מצ'ארלי שין למשל, לא ציפיתי ליותר מידי. משהו באינטואיציה הפנימית עוד כשהתאהבתי בו ב"פלאטון" אמר לי שממנו אני צריכה להיזהר. והשאר כמובן היסטוריה. סמים, התמכרויות, אשפוזים, סקס עם כל דבר שזז וכמובן הידיעה העצובה והדי צפויה ששחררה לאחרונה התקשורת האמריקאית. שין נשא HIV, מה שלא הפריע לו לשכב ללא הגנה עם מאות נשים, וכעת מנסה לשקם את תדמיתו ההוללת ולחזור בתשובה. כן, בהצלחה עם זה.  

וכמובן שאי אפשר להתעלם גם מה "זווית הישראלית": חנן גודלבלט נדון לעונש מאסר של 6 שנים לאחר שהואשם באונס תלמידתו ובעבירות מין נוספות. חנן ענן, גשש בלש, והדמות האבהית שכולנו גדלנו עליה, התפוצצה בפרצופינו בשער הראשי של כל העיתונים הגדולים בוקר אחד בשנת 2008. צ'יקו ודיקו היו צמד קוסמים שנראו על המסך בתכניות הילדים בערוץ הראשון לפני שלושים שנה. מי האבא, מי הבן, מי השוקולד מנטה מסטיק? זאת לעולם לא נדע. מה שידוע הוא שצ'יקו - ששמו בתעודת הזהות הוא איציק זוהר - הואשם בהטרדות מיניות, בעילה אסורה בהסכמה וביצוע מעשים מגונים בצעירות שהגיעו לחפש אצלו עבודה בקוסמות. הלכתי להקיא, סליחה. ולפני שנה וקצת כשהתנפצה פרשיית אביו של אייל גולן, גם מעל גולן עצמו לכאורה עמדה עננה שניכר כי עם הזמן התפוגגה, אך ללא ספק גרמה לנו לחשוב שוב לפני שאנחנו מעלים אדם או אמן כלשהו לדרגת אליל. צדיקים בסדום ככל הנראה- אין.

 

 

במבט חטוף אפשר להסיק מהנ"ל כי ייתכן ובחירותיי האישיות בגברים מסוימים הן בעיתיות. אלא שכשמביטים לעומק ניכר כי מכנה משותף אחד עוטף את כל אותם אלילים שסרחו- השתן עלה להם לראש. והנה כרוניקה של ניצול כמעט ידוע מראש. גברים מצליחים, שנמצאים בעמדת כח ומנצלים אותה מבלי לראות אף אחד או ליתר דיוק אף אחת ממטר. חינוך? מוסר אנושי? כנראה שזה לא קיים. אם זה היה קורה רק בהוליווד, אולי ההומור בו השתמשתי בכתיבת הכתבה היה משעשע. אלא שמה שעצוב הוא שזה לא קורה רק שם מעבר לגבעות הסיליקון. אנחנו שומעים את זה בחדשות גם כאן וכמעט בכל שבוע.

 

אבל לרגע אל תטעו – אולי אנחנו שומעים על האירועים האלו יותר ויותר, אבל ממש לא מדובר בתופעה חדשה, אלא רק ביותר מודעות ובעוד ועוד נשים שמעזות להרים את הראש ולהתלונן, גם כשמדובר באנשים בעלי כוח והשפעה. כולם מדברים על העידן הנוכחי כפרוץ, לא מסונן, מסוכן. עידן בו שיימינג אחד קטן יכול להרוס חיים שלמים. ויש בכך אמת. אם כי כשאני מביטה על המקרים הנ"ל בראי ההיסטוריה וגם בהווה, אני מבינה כי משהו בעידן החצוף וחסר הגבולות הזה עוזר לנו, הנשים, לאזור אומץ כשצריך. לקום ולעשות מעשה. לדעת שאנחנו לא לבד, לא הראשונות ובוודאי לא האחרונות שמתלוננות. ובנוסף, מספיק קליק אחד קטן לפייסבוק כדי להבין כי היום כולם כבר מודעים לכך שאיש אינו חסין מביקורת. לא נבחרי הציבור שלנו, לא כוכבי הריאליטי שלנו וגם לא גיבורי התרבות.