במהלך סוף השבוע, אחרי שטיפה נרגענו מפרשת בוכריס, נראה שהפייסבוק אצלנו ובעולם כולו עסק בעיקר בדבר אחד: סצנת האונס בסרט "טנגו אחרון בפריז" והציטוט הנוראי של הבימאי ברנרדו ברטולוצ'י, בו הוא מודה שהשחקנית מרינה שניידר לא ידעה על השימוש בחמאה וכי היא לא סלחה לברטולוצ'י ולשחקן מרלון ברנדו עד יום מותה.

עוד באון לייף: 

גילה אלמגור בראיון מיוחד: המחויבות שלי לבמה היא נצחית

קצב ובוכריס: הקצין שניצח והנשיא שהפסיד

עוד אמר ברטולוצ'י, בראיון מ-2013 שהופץ רק עכשיו, כי הוא חש אשמה, אבל הוא לא מתחרט. "כדי להשיג משהו אני חושב שאתה צריך להיות משוחרר לגמרי. לא רציתי שמריה תשחק את ההשפלה ואת הזעם שלה, רציתי שמריה תרגיש אותם", הוא סוג של מצטדק.

מהר מאוד הפך ברטולוצ'י, ובצדק, לאויב התורני של הפיד. סיפור החיים של שניידר – שבראיונות הודתה שצילומי הסרט השפיעו עליה נפשית ואחריהם סבלה מדיכאונות, התמכרות לסמים וניסיונות התאבדות עד למותה ב-2011 ממחלת הסרטן – מקשה להתייחס אליו בסלחנות. מה גם שמחשבה שלו, שזה מאוד עצוב אבל מה לעשות – זה היה שווה את זה, מעוררת כעס, שלא נאמר בחילה קשה.

אבל עם כל הכבוד לסטטוסים העצבניים, נראה שהרוב די שכחו שהדברים האלו לא קורים רק בקולנוע האירופאי שכל כך מנסה לחרוט על עצמו את דגל האותנטיות. גם פה התרחשו כאלו מקרים אל מול המצלמה, כשהמפורסם שבהם הוא זה שעברה גילה אלמגור. ב-1971 הצטלמה אלמגור לסרט "מלכת הכביש" של מנחם גולן. דמותה בסרט עברה אונס קבוצתי, ומסתבר שגם הפעם הבימאי לא סמך על כישרון המשחק של אלמגור ולדבריה הוא הורה לשחקנים, ללא ידיעתה, לגעת בה במקומות אינטימיים. אלגמור הודתה שהיא עברה אז טראומה קשה. גולן, מצדו, לא הכחיש, ואף בסדרה התיעודית "חגיגה בעיניים" הוסיף: ?אני צעקתי לדוביד גורפינקל הצלם, ?תזיין אותה עם המצלמה!'".

לפני כמה שנים, צילמו אורלי וילנאי וגיא מרוז תחקיר לפיו גם מונה זילברשטיין ז"ל עברה תקיפה מינית שתועדה בסרט "מציצים", אבל אותה כבר הרבה יותר קשה להוכיח. בכל מקרה, בארץ ובעולם די ברור שאפשר לסמן איזושהי תבנית שחוזרת על עצמה: כשמדובר באונס ובהשפלה של דמות נשית בסרט, כל האמצעים כשרים על מנת להגיע לתוצאה האותנטית ביותר.

פעם, בגלגל אחר, חלמתי להיות שחקנית. למדתי קצת, הלכתי לכמה אודישנים ולמדתי איך זה הולך: הבימאי נותן לך קטע לקרוא מתוך התסריט. אם הוא חושב שאת נראית מתאימה ואת מספיק אמינה – את עוברת הלאה. אם לא, אז את שומעת את ה"אל תתקשרי, אנחנו נתקשר" המפורסם. למזלם של הבימאים, יש מספיק בחורות (ובחורים) מוכשרות, שמצליחות להישמע להם מספיק אמינות, שיודעות להיכנס לנעליים של דמויות, שיודעות – פשוט מאוד – לשחק. לכן, אם אחרי אודישנים מפרכים בימאי בחר לעבוד עם מישהי, סביר להניח שהוא מאמין שהיא תדע להעביר בצורה האמינה ביותר את הדמות שהוא רוצה להעביר.

ואכן, לרוב בימאים סומכים על השחקניות שהם בוחרים שידעו איך, למשל, לצחוק בצורה אותנטית, איך לכעוס בצורה אותנטית, איך לריב, איך לאהוב, איך ללדת, איך למות ואיך אפילו להרוג. את כל זה הן לא באמת צריכות לעבור – לא ברגע הנתון שבו הסצנה מצולמת, והרבה פעמים אפילו לא בחיים עצמם. אבל כשמדובר על אונס ועל רגשות כמו השפלה, פתאום, הפלא ופלא, קשה להם לסמוך על השחקניות שידעו לעשות את העבודה שלהן ולשחק. פתאום פה הן צריכות לחוות את זה "על אמת".

לפעמים יש מקרים בהם שחקנים לוקחים את הדמות שלהם באופן קיצוני, או נאלצים לעבור טרנספורמציה, כמו למשל מרזים או מעלים במשקל או לובשים שיניים תותבות (ע"ע שרליז תרון ב"מונסטר"), או נפצעים במהלך הצילומים (ע"ע ג'ייק ג'ילנהול, שהפתיע אפילו את הבימאי כשדפק את ידו במראה במהלך הצילומים ל"משמרת לילה" ונזקק לתפרים). אבל כמובן שכל אלו הם בסדר, כל עוד זה נעשה מרצונו של השחקן או בהסכמתו. להפתיע אישה על ידי חילול גופה רק כדי לראות את הפרצוף ההמום, הכואב והמושפל שלה, זה כבר לא אומנות. זה אונס.

ואגב, מעניין שזה תמיד קורה רק לנשים. האם בימאי יעז לראות את פרצופו ההמום והכואב האמיתי של שחקן שהוא גבר על ידי זה שהוא יפתיע אותו עם איזו מכה כואבת מתחת לחגורה? כנראה שלא. כך שנראה לי שהבימאים לא באמת מחפשים את הפרצוף הכי אמיתי של השחקנית, אלא הם מחפשים בעצמם סוג של ריגוש. כזה שיגרום להם לבוא ליום הצילומים בהיי מטורף בגלל הידיעה שהם הולכים להעניק לשחקנית את הפתעת חייה. לגרום לה לכזה פרצוף אותנטי, שהיא תשכח את כל מה שהיא למדה בשיעורי המשחק.

לתוצאה של הדברים מהסוג הזה יש שם – וקוראים לזה סרט סנאף. וכמו שלרבנו אין עניין לצפות בסרט סנאף שבו מראים רצח, כך לא צריך להיות לנו עניין לצפות בסרט סנאף שבו רוצחים את הנשמה של השחקנית. אבל סרטי הסנאף הללו מתרחשים וכנראה ימשיכו להתרחש כל עוד אף אחד לא יגרום לבימאים האלו לתת דין וחשבון. אם אף אחד לא יצביע על המלך ויגיד שהוא לא בימאי מכונן, אלא איש כוחני שמנצל את מעמדו כדי לפגוע באישה. מצד שני, כשמפקדים בצבא או פוליטיקאים בכנסת מתחמקים מתקיפות מיניות מבלי לתת דין וחשבון, אז מה אנחנו כבר רוצות מאומנים שהולכים קצת יותר מדי רחוק בשם האומנות?