בדיון הציבורי הער בסוגיית הגרעין האיראני נשמעים הרבה קולות. קולות של בעד, וקולות של נגד. קולות מנומקים, סמכותיים, משכנעים. הדיון הזה, יש לומר בהגינות, החל בטור של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", ומאז כאילו נפתח סכר וזרם של מידע ודעתנות פרץ לתודעתנו.

אין ספק שמדובר בדיון ציבורי בריא, מעמיק, חשוב מאין כמותו – אחת הפעמים היחידות שהחברה הישראלית מנהלת דיון פתוח בנושא שהוא בליבה של הסוגייה הביטחונית. זו הסוגייה שלימדו אותנו לא להתעסק איתה, אלא לראות את ההחלטות המתקבלות בחדרי חדרים ברמת ה"ראה וקדש" ולשתוק.

ובכל זאת משהו עמוק, חשוב, מרכזי ומהותי חסר בדיון הזה: קולות של נשים, העמדה הנשית, הפרספקטיבה של נשים. כן, יש דבר כזה והוא חייב להיות חלק מהדיון הציבורי גם, ואולי אפילו יותר, כאשר דנים בסוגיות ביטחוניות.

ולכן אנחנו קוראות למחאה להחזיר את הנשים למסך. הפעילות הראשונה כבר ביום חמישי: מכבות את הטלוויזיה, מחזירות את הנשים למרקע.

ולמה קול הנשים צריך להיות חלק מהדיון:

קודם כל משום שנשים הן 51% מהאוכלוסייה. שנית משום שנשים – וזה כבר הוכח במחקרים – חוות סכסוכים אלימים באופן אחר מאשר גברים, ומן הטעם הזה יש לשמוע את קולן ואת דעתן. שלישית משום שגם לנשים יש מה לומר וזה לא לומר אותם דברים רק בקול סופראן, אלא לומר דברים אחרים.

ולמה זה לא קורה? משום שהדיון הציבורי בסוגיות ביטחון ממוקם על סקאלה צרה שבין מטוס הקרב לטנק. הדיון ממוסגר בתפיסה השמרנית שביטחון הוא ביטחון המדינה, וביטחון המדינה זה למי יש יותר גדול. או למי יש יותר טנקים, יותר מטוסים, יותר טילים, יותר כוח.

במשך שנים התרגלנו שביטחון משמעותו צבא וטנקים ואוגדות. ובנושא הזה מבין רק מי שהתעסק רוב חייו באוגדות ודביזיות –גנרלים לשעבר, חוקרי הביטחון שמרנים – כולם גברים, כמובן.

אבל מה לעשות, והמציאות שונה. המלחמות האחרונות מתרחשות בעיקר באזורי אוכלוסייה אזרחית. זה היה נכון באינתיפאדה השנייה ובתקופת הפיגועים, זה היה נכון במלחמת לבנון השנייה, וזה נכון שבעתיים במציאות הקשה בדרום בשנים האחרונות. אבל בעוד המציאות הביטחונית השתנתה, השיח הביטחוני נותר כשהיה.

מה נשים מבינות בביטחון? הנה דוגמה טרייה: כאשר נורו הטילים על הדרום לפני שבועיים, החליטו לסגור את מוסדות החינוך, כלומר, להשאיר את הילדים בבית. ומי נותר בבית עם הילדים? בדרך כלל האימהות. ומה עושות האימהות העובדות? מי נותן להן מענה? מי מממן את יום החופש הכפוי?

ערב טיפוסי ב"אולפן שישי" (צילום מסך)

אין ספק שזו סוגיה חשובה, שלא באה לביטוי בשיח הביטחוני הגברי שאוהב לדבר רק על דביזיות ויכולות מבצעיות, ולא על עניינים "פעוטים", "נשיים" נחותים כמו מי משלם לאימא שנאלצת להישאר עם הילדים בבית. אבל גם הסוגיה הזאת צריכה להיות על השולחן כשמתקבלות החלטות. ומי יביא את הסוגיה הזאת לשולחן?

טיעון נוסף: חברה שכלואה בתוך שיח ביטחוני צר כמו החברה הישראלית – היא חברה שמטפחת את הגנרלים לשעבר, שמאדירה את קבלת ההחלטות שנוגעות ל"ביטחון המדינה", שמחזקת את השיח השובניסטי שנושב ממערכת הביטחון, שמקדשת את תקציב הביטחון שמאמיר ומאמיר כל שנה ומגיע ל- 55 מיליארד שקלים.

השיח הביטחוני המסוים הזה לא רק שהוא מדיר נשים, לא רק שהוא מדיר נושאים שנשים יכולות וצריכות להביא לשיח, הוא מיטיב עם כל המנגנונים הקשורים למערכות הביטחון למיניהן. זה אינו מקרה שרוב מנהיגי המדינה לדורותיהם צמחו במערכת הצבאית. האנשים האלה לא מוכשרים יותר מאחרים שצמחו במערכות אזרחיות. איש לא יטען שגברים מוכשרים יותר מנשים.

ולמה תקשורת? כי התקשורת, ברצותה להיות המראה שמשקפת את החברה, חייבת לפתוח ולפתח את מסגרת הדיון הנוגע לביטחון – כי ביטחון הוא ליבו של המנגנון המדיר ומחליש נשים הוא תמצית הכוח הכל-גברי.

ולא יכול להיות שב- 2011 כשדנים בנושאי ביטחון, מרקע הטלוויזיה נצבע שורות שורות של גברים, וגם רוב הפרשנים בעיתונים הם גברים.

וכן, גם אני יודעת לדקלם את שמותיהן של מגישות הטלוויזיה המוכשרות, הרהוטות והראויות (אילנה דיין, יונית לוי, גאולה אבן, איילה חסון, תמר איש-שלום ועוד כמה טובות ומצוינות), העובדה שאנחנו יכולים למנות אותן היא ההוכחה שיש מעט מדי. העובדה שהפאנלים של "הפרשנים" בימי שישי הם על טהרת הגברים – אומרת דרשני ומחייבת שינוי. והשינוי אינו במספר, השינוי הוא בשיח, בתוכן.

וזה הזמן להשמיע את קולנו ולדרוש את מקומנו בשיח הציבורי בתקשורת. ואני קוראת לחברותי, וגם לחברי, להצטרף למחאה הזאת.