בסלון ביתי תלויה תמונה גדולה ממסוגרת במסגרת עץ עבה של המשפחה האהובה עליי – "הסופרנוס". החיים לצד המתים מביטים אליי מדי יום ומזכירים לי את משפחתי שלי. המשפט המתנוסס מעל לראשם הוא בעצם המהות של הכל: Hell hath no fury like the family  (לגיהנום אין זעם כמו המשפחה).

אין תקופה טובה יותר לחשוב על המשפחה מאשר בימים הספורים שלפני ליל הסדר. אכן, המשפחה היא המקום המוגן ביותר, עד שכולם יושבים יחדיו סביב השולחן במשך כמה שעות. מדהים איך הקשר המשפחתי שלא ניתן לנתק אותו יוצר אינטריגות כה סבוכות, כה קשות וכה מצחיקות (את הצופים מהצד, כמובן). אין לנו לאן לברוח, לא בוחרים משפחה, פסח זה פסח והמסורת מחייבת.

"כל המשפחות המאושרות – מאושרות באותה הדרך. כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה". המשפט הידוע של טולסטוי, שכבר הפך לקלישאה, מזכיר לי את אומללותה הייחודית של משפחתי, אך גם משפחות אחרות שאני נהנה לחבב מרחוק. אותן משפחות בדיוניות גורמות לי להתנחם על כך שאני אשיר "חד גדיא" עם המשפחה שלי ולא עם אותם יצורים אומללים שנגזר עליהם לבלות יחדיו לנצח.

אלו הן חמש המשפחות האהובות עליי ביותר, בעיקר כי הן מזכירות לי שתמיד יכול להיות יותר גרוע:

משפחת קוסטנזה ("סיינפלד")

אמא שלי תמיד אומרת לי: "מזל שיש לך אמא, ככה יש לך את מי להאשים". ואני עומד לחלוטין מאחורי ההאשמות שלי. כולנו הילדים של ההורים שלנו, ועם הורים כמו של ג'ורג', אי אפשר שלא לסלוח לו על הבן אדם שהוא נהיה. אני מקווה שכך יסלחו גם לי.

ג'ורג' הוא בן יחיד להורים נוירוטיים, אצלם המרחק בין שקט לצרחות הוא זניח ואקראי. כל שיחה אקראית מתפתחת בין רגע לויכוח קולני על הדברים השוליים ביותר שניתן להעלות על הדעת. בליל הסדר אני אנסה לדמיין את אבא שלי מסביר למה אוכלים ביצה קשה בקולו של פרנק קוסטנזה.

משפחת ברנהם ("אמריקן ביוטי")

מה יש לקולנוע האמריקאי עם העיסוק האובססיבי במשפחות הצווארון הלבן מהפרברים? כנראה שזו התקווה שהבתים הגדולים הם למעשה ארונות-ענק לשלדים שמסתתרים בתוכם. וכנראה שהתקווה הזו נכונה. אבא ואמא ברנהם הולכים צעד אחד קדימה עם משבר אמצע החיים, הבת (שבדומה לג'ורג' קוסטנזה היא בת יחידה. אולי שם טמון הכלב) במשבר גיל ההתבגרות וכולם ביחד, אבל בעיקר בנפרד, מחפשים קצת שקט נפשי.

ואולי זה הפחד הכי גדול מארוחות משפחתיות – ברגע שעוברים את המנה הראשונה והנימוס השקט נשטף עם היין, אין לדעת מי עלול להגיד מה. אבל כשההורים שלך הם אנט בנינג וקווין ספייסי, אין לך זכות להתלונן.

משפחת בלות' ("משפחה בהפרעה")

כל משפחה עקומה בדרכה אבל משפחת בלות' היא עקומה במיוחד. הסאטירה המבריקה הזו על משפחות הצווארון הלבן מהפרברים (מצלצל מוכר?) היא הדוגמא האידיאלית לחוסר התפקוד של כל הפרטים בתא המשפחתי. העסק המשפחתי קורס, האבא בכלא על מעילה, לכל אחד אכפת אך ורק מהאינטרסים שלו וכולם ביחד גרים בבית לדוגמא של פרויקט נדל"ן שלא יצא לפועל (איזה רעיון גאוני). אבל למרות הכל, בסוף היום הם שם בשביל לשקר, לנצל ולעלות אחד לשני על העצבים. אבל גם קצת לאהוב, כי אי אפשר בלי קצת לאהוב.

להיות נבוך מהמשפחה שלך זה מעין שלב הכרחי בהתבגרות. כשההבנה שההורים שלך הם בסך הכל בני אדם ושתפקידם בעולם הוא להביך אותך, אתה מוצא את עצמך מנסה להסתיר אותם בכוח. בין אם זה באספות הורים בבית הספר ובין אם זה בחתונה שלך, יש לך רק תקווה אחת בלב – שאיש לא יראה אותם רוקדים.

מזל שאחרי ארוחת החג לאף אחד אין יכולת לזוז מהכיסא.

משפחת סויר ("המנסרים מטקסס")

הייתי מצפה שבמשפחה ללא נשים, הגברים יידעו קצת שקט ושלווה. אבל כנראה שזה בדיוק מה שחסר למשפחת הקניבלים הזו מסרט הפולחן שהדיר שינה מעיניהם של דור הפרחים – מישהי שתאזן את הטירוף. סבא בכיסא גלגלים וארבעה אחים פסיכופתיים, ביניהם הטבח החביב עליי "פני עור", הם בהחלט לא הבחירה האידיאלית למשפחה, בייחוד אם אתם משמשים כמנה העיקרית.

הסצנה שבחרתי לא קלה לצפייה, אבל אם אתם צולחים אותה, כנראה שתוכלו לצלוח גם את ליל הסדר. זאת למעשה תמונת מראה למצב הנפשי בו אני נמצא במהלך ארוחת החג – כבול לכיסא ללא יכולת לברוח, צורח באימה מבפנים, בעוד כולם שואלים אותי מתי אני כבר מתחתן ומוצא עבודה נורמאלית.

משפחת בריידי ("משפחת בריידי")

אני אורז את התיק ועובר לגור אצל משפחת סויר, רק אל תשאירו אותי חמש דקות עם משפחת בריידי. המשפחה הזו לא יודעת קונפליקט מהו והמתיקות של כל אחת מהדמויות עושה לי צרבת. משפחת בריידי היא תוצר של עידן התמימות וההגינות, בו הכל היה בסדר, ההורים לא התגרשו והילדים לא ראו פורנו באינטרנט. הזיוף שמסתיר בתוכו את הטינה, הסודות והשקרים שקיימים בכל משפחה מתוקנת.

אומללות היא חלק בלתי נפרד מחיי המשפחה. אם כולם שמחים ודביקים, שרים ורוקדים, ומלמדים אחד את השני מוסר השכל כל הזמן, סימן שמשהו מאד לא בסדר. משפחת בריידי מזכירה לי שאכן כל המשפחות אומללות בדרכן, וטוב שכך. כך אנחנו יודעים שאנחנו נורמאלים.

ליל הסדר הוא הזדמנות טובה להתעלם מכל הצרות שיש לנו עם המשפחה, להניח בצד את הכעסים ולהיזכר שכשצרים עלינו לכלותינו, תמיד יש לנו את הקהילה הקטנה הזאת שהיא רק שלנו. ואם עדיין קשה, אפשר להתרכז באוכל (בהנחה שגפילטע פיש זה אוכל).