כמעט בכל בוקר אני עומדת מול המראה, מפשילה מעלה את חולצת הלילה ובוחנת מלפנים ומכל צד את אמצע הגוף שלי, תחילה כפי שהוא, ואז אני מכניסה-מכניסה (את הבטן כמובן) ובלית ברירה אוספת את השאריות כדי לסיים את הטקס במלמול קבוע פחות או יותר, איילת, די!, קחי את עצמך בידיים.

 

עוד באון לייף:

 

ככל שמתקרב הקיץ, ובימים אלה אפשר לחוש בקרבתו ממש, ידיעת חשיפת הגוף העתידית מעצימה את קשיי טקס הבוקר ושולחת אל המוח בליל אפשרויות לחיסול מצבורי השומן שמפרידים בין אני כפי שאני ובין האני היפה שיכולתי להיות. כך היה גם הבוקר, אלא שאז נתקלתי בתמונה שבימים האחרונים מעוררת שיח ומחלוקות ברשת, התמונה שבחרה לימור בלס, מוסיקאית, לשמש כעטיפת אלבום הבכורה שלה. בתמונה נראית ילדה, לבושה תחתונים, שיערה הארוך והשופע מכסה את כתפיה, את פטמותיה ומרבית מפניה שרכונים אל קפלי השומן הילדותיים של בטנה, שאחד מהם היא לופתת ביד אחת ובידה השנייה זוג מספריים נושק לאותו קפל סורר כראשית לפעולת גזירתו. על רגליה של הילדה מונחת תמונה אחרת, אנטיתזה לדמותה שלה, ובה אישה נעדרת ראש עומדת על רגל אחת על שפת הים, לבושה באימונית מבריקה ובטנה החטובה מבצבצת ממנה.

 

 

בעמוד הפייסבוק שלה כותבת בלס כי התמונה מזעזעת אנשים, מעוררת בהם כעס וגם דחייה כלפי תוכן האלבום, בטענה כי הדימוי עשוי להזיק לילדים. התגובות לדבריה ולתמונה נעות בין דברי חיזוק ועידוד ובין דאגה לשלום הילדים שעלולים להיתקל בה וחלילה להבינה שלא כרצוי או שמא ינסו את המעשה בעצמם, אולם התגובה שתפסה את תשומת ליבי יותר מכל היתה כי המסר שמעבירה התמונה חשוב וברור אלא שהבחירה בעירום בעייתית.

 

לא הצלחתי להבין מדוע העירום בעייתי, להיפך, יכולתי לזהות את עצמי בתמונות דומות, במרחבים שונים, בשמש, בים, על דשא, מרפסת, ברגע של חופש, של ילדות, כשהעירום היה אך סמן לתמימות ובמבט המפוכח של היום הוא מעורר געגועים, לשבת- כמו שרוב הגברים עדיין יושבים- חשופה למגע האוויר והאור כשרק תחתונים לגופי, נטולת ידיעת מבט האחר, הבוחן ומבקר את הגוף כמיני, מתאים או נכון. העירום הוא לא הדבר הבעייתי כאן, העירום הוא הטבעי, הוא הבסיס שאיבדנו כשלתוכו חדרו וחודרים על בסיס יומיומי אובייקטים אלימים מעולם המבוגרים, כמו המספריים ותמונת הדוגמנית, שמכתימים את תמונת הילדות התמימה. נכון, התמונה מזעזעת, אבל יחד עם זאת היא שיקוף לעולם האמת, שבו ילדות קטנות כבר חשופות לאופן שבו החברה מצפה מהן להיראות.

 

למעשה, התמונה המדוברת לא צולמה עבור אלבומה של בלס, אלא נועדה להיות חלק מסדרת צילומים שיצרה הצלמת הוולשית שניאה גייגר ((Shanea Gaiger שצילמה את בתה הקטנה במטרה להראות את כוחה של המדיה בעיוות תפיסת הגוף. אולם בשני המקרים בהם הופצה התמונה ברשת היא עוררה זעזוע ובמקרה של גייגר כמו ניטלה ממנה כוונתה האישית לחלוטין והיא אף הפכה לאמצעי לזלזול ולפגיעה באלה שיופיים מוטל בספק על ידי החברה. יחד עם זאת, יותר עיניים צפו בה, היא הפכה למוכרת יותר, ולכך יש חשיבות מעבר להצלחה האישית של גייגר הצלמת או של בלס הזמרת. הנפיצות מעוררת את השיח ומערערת על תפיסת היופי שהתקבעה בחברה שלנו, שאנחנו כל כך מוקפים בה שכבר הפכנו לעיוורים. לנו כבר יש הטקסים והאפשרויות שלנו אבל עבור ילדינו התחדשות השיח היא הכרחית, והיא מאלצת אותנו לגלות מחדש את מרכיבי העיוות סביבנו ובתוכנו.

 

התמונה הזו היא רגע מכונן

לתקליט של לימור בלס קוראים "בפני עצמי" ומקומץ השירים ששמעתי ממנו ובוודאי מהקליפ לסינגל הראשון שהוציאה לאוויר העולם "סיבות להישאר" מתבהרת לי הבחירה בדימוי לעטיפת האלבום. כדי ליצור דרוש אומץ, דרושה קריאת תיגר עצמית על המקום הכנוע, המוכר, שיכול להיוותר כפוטנציאל בלבד, וכשאת אישה קריאת התיגר היא לא רק על העצמי, עליה לדלג גם על הדהודים קמאיים שמסגרו וצמצמו את שאיפות המין כולו. הטקסטים של בלס והאלמנטים מהקליפ מתכתבים עם תפיסות אידיאל נשי קלאסיות, שהמדיה רק העמיקה והקצינה. עוד לפני הופעתן של דוגמניות על שלטי חוצות ענקיים, עוד לפני עידן הפוטושופ, גם אז נותבו נשים לחלום את עצמן כנסיכות, אהובות, עדינות, נזקקות לנסיך שיציל ויישא אותן אל גן קסום.

 

קריאת תיגר. לימור בלס. צילום: שרון עובדיה. 

 

בפני עצמה ולא רק לפנינו שמה לימור בלס את תמונת הילדה שעומדת לחתוך את סממני האנטי-יופי, וזהו רגע מכונן, הרגע של לפני החיתוך, הפציעה, זה עוד רגע שאפשר בו לשנות, להתגבר ולהתעלות על השביל ששורטט לנו ולבחור בדרך אחרת. כשם שקפלי השומן תלויים על בטנה של הילדה, כך השינוי תלוי בנו.

 

נשים רבות מודדות ירכיים, ישבנים, צווארים וזרועות בשעות שונות של היום וצועקות 'די!'. אבל זהו 'די' מחניק, מעכב, שלא בהכרח מוביל לשינוי אלא משמר את המצב כפי שהוא. "יש ודאי סיבות להישאר, במקום בו כלום לא משתפר", שרה בלס, אולם מרגע שמילים אלה מושמעות וחשופות,  לימור בלס לא עומדת עוד במקום ומתפתלת, אלא היא כבר אחרי עוד משוכה בדרך אל חופש הביטוי, אל מימוש החלום, אל העצמאות. כשאנחנו אומרות 'די' אנחנו לא מלטפות את קפלי השומן הילדותיים בחמלה אלא בגועל, בעצמנו אנחנו רודות והופכות למשתפות פעולה עם המשטור הסביבתי-חברתי. זו התחלה מצוינת, כעת כל מה שנותר הוא להפוך את נתיב ההוצאה, לא פנימה, אלא החוצה, לשם יש לצעוק את ה'די'- די לצמצם אותנו, די להכתיב לנו, די לקבוע מהו יפה במסגרת אמות מידה לא אנושיות, די! ותנו לחיות בשקט.