כשהיתה אינוסנטה איזוקאר בת 11, לקחה אותה אמה, ברגע של ייאוש, לגשר גבוה בסן דייגו והציעה ששתיהן יקפצו אל מותן. לאם נמאס מהחיים כחסרת בית עם ארבעה ילדים, היא לא ראתה שום פתרון הולם למצב והחליטה שהכי טוב יהיה אם יתאבדו. אלא שלמזלה בתה הניאה אותה מביצוע המעשה ושיכנעה אותה לחזור לשלושת אחיה. "למזלי, אני לא זוכרת את הלילה הזה", מציינת איזוקאר.

עוד באון לייף:

כילדה למשפחה חסרת בית בסן דייגו, איזוקאר נאלצה ללבוש לבית הספר בגדים שניתנו בתרומה, אבל היא הצליחה לעשות את המיטב עם המלתחה שלה, ביוצרה את הסגנון הייחודי שלה – חצאיות טוטו ונעלי התעמלות גבוהות, ופרחים בשיערה. בנעוריה המוקדמים היא הפכה ליצירת אמנות מהלכת, כשציירה על פניה סלסולים פראיים ונקודות סביב עיניה. "חשבתי שזה היה כיף. כשהתבגרתי הבנתי שאנשים הסתכלו עלי באופן מוזר", היא מודה.

למזלה הגדול של איזוקאר, בין אלה שהסתכלו עליה היו זוג יוצרי סרטים, שהבחינו בה במרכז אמנויות מקומי לילדים. וכך היא הפכה לנושא הסרט התיעודי, אינוסנטה (INOCENTE), שזכה בפרס האוסקר ב-2013. מאז, היא חורשת את ארה"ב בהקרנות שמלוות בהרצאות על נוער חסר בית, ומוכרת את האמנות שלה – ציורים בהירים, צבעוניים ומלאי דמיון, בדומה לאותם סלסולים שנהגה לצייר על פניה.

איזוקאר באיפור אופייני לה. "אנשים הסתכלו עלי באופן מוזר". צילום: מתוך עמוד הפייסבוק 

לאיזוקאר יש דירה משלה בסן דייגו כעת, שאותה היא חולקת עם שני ארנבים, לונה ובאן באן. היא גרה שם כבר שנה, יותר ממה שחייתה ברוב המקומות כילדה. בחייה הקצרים היא כבר הספיקה לגור ב-30 מקומות שונים עם אמה ושלושת אחיה: מקלטים לחסרי בית, חניות ופארק. "אף פעם לא ידענו לאיפה אנחנו ממשיכים משם. לא היו לנו הרבה חפצים. היה לנו רק קומץ של דברים הכרחיים. זה נהיה נורמלי אחרי זמן מה".

איזוקאר נולדה במקסיקו וחצתה את הגבול לארה"ב כילדה עם משפחתה. היא היתה קטנה מכדי לזכור את המסע, אבל היא כן זוכרת לילה נורא אחד שהתרחש לאחר שהגיעו לקליפורניה ומתארת אותו בסרט. אביה החל להכות אותה בחוזקה עד שזה הפך לבלתי נסבל, ואמה נאלצה להתקשר למשטרה. אביה גורש ואמה ואחיה הפכו לחסרי בית. "לא משנה כמה אנשים יאמרו לי שזו לא היתה אשמתי, אני עדיין מרגישה אשמה", היא מציינת בסרט.

כמהגרת חסרת זכויות עבדה אמה בעבודות שונות ומשונות, שמעולם לא הכניסו מספיק כסף כדי לשלם שכר דירה. באחד מרגעי השפל, המשפחה חיה בפארק ציבורי. איזוקאר נזכרת שאמה היתה ערה כל הלילה, כדי לשמור עליהם מכל סכנה. "בבוקר היא העירה אותנו לבית הספר".

איזוקאר הצליחה לשמור את היותה חסרת בית בסוד מחבריה לכיתה ומצאה מפלט בעבודות האמנות. "לרוב, שירבטתי בזמני הפנוי בבית הספר. ציירתי את ציור הקיר הראשון שלי על קירות בית הספר, כשהייתי בכיתה ה'". כנערה צעירה נדדה איזוקאר למרכז האמנויות שמסייע לילדים. שנקרא "אמנות: סיבה לשרוד". במאי הסרט, שון פיין ואנדראה ניקס פיין גילו אותה שם. הם הציעו לה לעשות סרט על חייה כדי להאיר זרקור על חסרי הבית, והיא התלהבה מהרעיון, בהרגישה כי זו הזדמנות לסייע לאנשים להבין את חיי הילדים שאין להם מקום לחזור אליו. "אנשים מתחילים לשים לב כשהם שומעים סיפור אמיתי מאדם שחי את החיים האלה", היא מסבירה.

במהלך צילומי הסרט יצרה איזוקאר 30 ציורים לתערוכה הראשונה שלה במרכז האמנויות לנוער – ציורים אבסטרקטים וצבעוניים של לבבות, חיות, ערים ואף תינוק ברחמו. היא מכרה 29 תמונות ושמרה אחת (דיוקן משפחתי) ובכך גייסה 12 אלף דולר למרכז ולקרן הקולג' שלה. באותו הזמן היא עזבה את בית הספר התיכון ועשתה לבד בגרויות כדי להימנע מבריונות. "בתי ספר תיכון הם רשעים", היא מציינת. לאחר שהסרט יצא, מישהו פתח פרופיל פייסבוק מזויף, וטען שהוא בן כיתתה שהכיר אותה בבית הספר, והעלה פוסטים מלאי שנאה. "למישהו היה יותר מדי זמן פנוי כנראה", היא אומרת.

אחת מיצירותיה של איזוקאר שנמכרו. צילום: מתוך עמוד הפייסבוק 

איזוקאר מספרת כי מעולם לא ראתה את טקס פרסי האוסקר לפני שהלכה אליו עם יוצרי הסרט. "מישהי השאילה לי שמלה. מדדתי אותה והכל. הרגשתי נוח למדי". היא מספרת כי לא הצליחה לזהות את רוב הסלבריטאים, אבל היא זוכרת שפגשה את אדריאן ברודי ומליסה מקארת'י. "היא היתה ממש מצחיקה. מאוד חיבבתי אותה".

איזוקאר ומשפחתה זכו לגרין קארד בשנה שעברה, בזכות עו"ד שעזר להם פרו בונו. כעת, בגיל 21, היא מוכרת את ציוריה באתר שלה "אינוסטה ארט". היא מרוויחה מספיק כסף כדי להסתדר, הודות להרצאות שהיא מעבירה ולעבודות האמנות שהיא יוצרת. היא מציינת כי האמנות שלה התפתחה לאורך השנים להיות "הרבה פחות מלוכלכת". היא שוקלת ללכת לאוניברסיטה בעתיד, כשלא תהיה עסוקה מדי וכשיהיה לה מספיק כסף. "יש לי הרבה חלומות בלתי אפשריים", היא מצהירה בסרט, "אבל אני עדיין חולמת אותם".