כל שחקן וזמר רשאי להביע את דעתו.

אם יש שחקנים וזמרים שמביעים את דעתם ותומכים במחאה זו או אחרת שאינה פוליטית - זה נראה לי לגיטימי לגמרי. לכולנו יש דעות וזכותנו להביע אותן.

אני לגמרי אחת מהעם. אני הולכת ברחוב כמו כל אחד ועושה דברים כמו כל אחד וזה שאני שחקנית זה רק אומר שקיבלתי מתנה והיא כשרון המשחק.

 

עוד בOnlife:

מחקר: לפעמים כדאי להישאר שמנים

דליה מזור: "אחרי גירושים שניים וזוגיות שלישית נעשים יותר חכמים"

נועה תשבי: מזמן הפסקתי להתעסק בנושא המשקל"

 

 

במשך שנים התעסקתי באופן כמעט אובססיבי בנושא המשקל שלי. זהו, זה נגמר.

כבר שנים אני לא מדברת על זה ובאופן מעניין, מאז שהפסקתי לדבר על זה יותר טוב לי, יותר נוח לי ובאמת - אני נראית יותר טוב. פשוט הרפיתי וברגע שהרפיתי המשקל החל לרדת.

 

היום, אני אוהבת ומקבלת את עצמי, אני נראית ומרגישה מצוין.

עניין המשקל מתקשר אצלי לא רק למראה ואסתטיקה אלא גם לבריאות- כי כבר צריך לחשוב על סוכר, על כולסטרול, לחתוך בפחממות ולתכנן תזונה מאוזנת. אני מתייחסת לזה כדרך חיים ובזכות זה אני הרבה יותר שלמה ומאושרת.

 

אמרתי פעם שאני הכי קוגרית שאפשר.

בעולם שלנו, כשגבר יוצא עם בחורות הצעירות ממנו בשנים זה לגיטימי, אבל כשמדובר בנשים- פחות מקבלים את זה. אני לא מודאגת כי הנושא הזה גם מקבל תפנית. הרי ממש לא מזמן יצאנו מהמטבח והיום אנחנו מנהלות מדינות ומנכליו"ת של החברות הכי גדולות. אז היום לא רק לגבר מותר, גם האישה יכולה להרשות לעצמה.

ההורים שלי, שניהם ניצולי שואה עם מספרים על היד, הם השכילו להקים משפחה גדולה.

גדלתי, השלישית מבין ארבעה אחים, ביפו. היתה לנו ילדות שמחה ותוססת. ברור שבכל זאת היתה השפעה של מה שהם עברו אבל האווירה בבית היתה ממש לא דכאונית וקודרת.

 

אם אני מתגעגעת לתקופה מסוימת, זה להיות הילדה של ההורים, כי עכשיו אני ילדה של אף אחד, התייתמתי משניהם.

לפעמים אני מוצאת את עצמי נרגשת נוסעת לכיוון יפו, מחוז ילדותי. אמי לא דיברה בכלל על השואה, היא לא רצתה. אבי , לעומת זאת, אהב לספר ולשתף אותי והזמן המשותף שלנו בחנות איפשר את זה.

 

התחלתי להבין ולהכיר בהתבוננות שלי בבני אדם בחנות הכובעים של אבא שלי - הוא היה מעין במאי והלקוחות - השחקנים.

הוא היה מנחש איזה כובע כל אחד יקנה והיה לוחש לי בסוד, הרי כובע זה אופי. אהבתי לבוא לחנות אחרי הגן והייתי מחכה איתו עד לרגע הסגירה. היינו מדברים יידיש ועד היום אני אפילו חולמת בשפה הזו.

 

עולם המשחק והבמה החלו לבעור בתוכי כשהייתי בת 16 - ובאותה התקופה גם חברתו הצמודה של צביקה פיק.

אנחנו היינו למעשה "הם היו האוהבים הצעירים". תקופת הקמת המחזמר "שיער" היתה ממש מהפכה, זו היתה יוזמה מאד תעוזתית וההורים שלי לא הסכימו בשום פנים ואופן שאשתתף בהפקה הזו, גם צביקה לא רצה,  אז התפשרתי והפכתי למלבישה בהפקה:

היתה מעצבת שהביאו מלונדון ואני הייתי העוזרת שלה. נהניתי מכל רגע והתאהבתי בבמה. זו היתה, למעשה, ההזדמנות שיצרה את המפגש הראשון הקרוב שלי לבמה והרגשתי שלבי יוצא אליה. אין שיר במחזה הזה שאיני יודעת בעל פה. זה מאד השפיע עלי.

 

המקצוע הזה - אם אתה לא אוהב משהו, אתה לא עושה אותו. בכשהשתחררתי מהלהקה הצבאית שיחקתי המון דמויות וזה כולל את הסבתא זפטא ואת הדמות של החתיכה. בהתחלה, בלהקה, לא חשבתי על עצמי ככזאת.פתאום הבמאי אמר" בואי, חנה, אני צריך אותך בתפקיד של החתיכה שעוברת" אז אמרתי לו "מי? אני? חתיכה?" הוא אמר בהחלטיות "כן. את חתיכה וחצי" ואז הבנתי שזה כנראה די חשוב, אבל מאז ומתמיד בעיני מה שבאמת הכי חשוב זה הכישרון עצמו.

 

אני עומדת מאחורי כל דבר שעשיתי.

אני לא יכולה לשים את האצבע על הפקה שאני מצטערת שהשתתפתי בה.נכון שלא כל מופע, הצגה או סרט נוחלים הצלחה: הכשלון הוא יתום, אף אחד לא לוקח עליו אחריות. אני חושבת שלמדתי המון דברים, גם מההפקות שלא היו להצלחה היסטרית.

הרי אם אתה לא מנסה אתה לא יכול לדעת איך זה יתפתח, אז חייבים לנסות. שיחקתי, למשל, בתפקיד ראשי  ב"אירמה לה דוס" מופע שרץ במקביל ל"עלובי החיים" שהיה מאד מושקע והצליח מאד. אבל לא לקחתי את זה קשה, לא התאכזבתי. דברים כאלה לא יכולים להפיל אותי.

בזמנו, התרסקתי בעקבות גירושיי לאחר הנישואין השניים.

אלה היו גירושים מכוערים ובעקבותיהם גם ויתרתי על העסק. לא די בזאת, באותה התקופה גם נפלה הצגה שלי בגלל מפיקה שהיתה לה בעיה, בקיצור - הצרות הגיעו בשלשות והיה נכון לי לקחת את ההפסקה.

 

היו לי שלוש שנים של שקט, לפני שפרצתי עם ההצגה "יותר חנה מלסלאו".  

אחר כך היתה שוב תקופה נפלאה וזכיתי בפרס השחקנית הטובה ביותר בטקס חלוקת פרסי פסטיבל קאן, על הופעתי בסרטו של הבמאי הישראלי עמוס גיתאי "אזור חופשי".

 

העבודה סביב הסידרה "בנות הזהב" היא אחד הדברים המקסימים שקרו לי.

אני נהנית גם מכל מה שמסביב וגם מ'דליה', הדמות אותה אני מגלמת, שהיא קצת דליה וקצת אני. כשאתה שחקן, אתה מביא את האנרגיה שלך ואת האישיות שלך איתך וקשה מאד להתנתק.כל ההפקה הזו היא תענוג צרוף, והתכנית הזו היא 'וומנס פאואר' אחת גדולה; כי מלבד במאי הצלמים, הצוות כולו בנוי מנשים וזה מצליח. בכלל, אני עובדת הרבה עם נשים, אני מאמינה בכוח נשי.

אני לא ביקורתית כלפי עצמי ובסך הכל אוהבת את מה שאני רואה על המסך.

כל תקופה נכונה לאותו זמן, ומה שעשיתי פעם היה נכון ללפני כמה שנים. אפשר לומר שאני עומדת מאחורי כל תפקיד או דבר שאמרתי בעבר ואין לי טענות כלפי עצמי או כלפי איך שנראיתי. אם יש לפעמים ביקורות כתובות פה ושם, אני ממש לא מתרגשת - אני לא קוראת אותן וזהו. אני כן מתייחסת לאהבה הגדולה שאני מקבלת גם מהקהל וגם מהתקשורת. אני חושבת שיש לי די נחת והיום, יותר מתמיד, אני קוצרת את הפירות שזרעתי לפני שנים וזה מאד מספק.

הייתי רוצה לשתות קפה עם הסופר דויד גרוסמן.

הייתי מדברת איתו על הספר "עיין ערך אהבה" שבזמנו קניתי בשבוע הספר ושפתח לי את נושא השואה ברמה כזו שגרמה לי לבכות את הילדות שלי. פשוט מיררתי בבכי. הייתי שואלת אותו, איך הוא ידע את כל הדברים הללו, איך הוא כתב אותם כל כך רגיש ומדויק, כשהוא בעצמו לא בן לניצולי השואה.

בנוסף לכך, הייתי מחבקת ומחזקת אותו על האובדן של בנו אורי, דבר שגם נגע מאד ללבי. אני יודעת שזו פגישה בת השגה, זה ממש בסדר. אבי לימד אותי לחלום חלומות פרקטיים.