אני גאה מאוד בנשים שמובילות את המהפכה החברתית.

כל הנשים שהציתו את האש, ממלאות אותי גאווה עצומה. אלה נשים צעירות שהחליטו שהן רוצות לחיות בחברה צודקת יותר, ופשוט עשו את השינוי.

זה ממלא אותי גאווה עצומה במיוחד כי תמיד חשבתי שהסטודנטים מפגינים רק על גובה שכר הלימוד בלי להתייחס לכל מה שקורה בחברה, שהם אטומים למה שקורה, והנה נשים החליטו להרים את נס המרד.

זה מדהים.

 

עוד ב- Onlife

 

כל הדרכים להשיג חיוך של מיליון דולר

מהי ארוחת הבוקר האידאלית?

חנה לסלאו מאמינה בכוח הנשי

 

אני כותבת על נשים במקרא, כי אני רוצה לתת להן קול.

אני אוהבת את התנ"ך ואת הנשים בתנ"ך, אני אוהבת לקרוא אותו מחדש ולתת באמצעות הכתיבה שלי קול לנשים. בעיקר בשל העובדה שהן מושתקות במקורות היהודיים, כי התורה הרי יועדה לגברים. בכל הטקסטים שאנחנו קוראים הנשים נשלטות ומשועבדות.

 

השנה יצא ספרי ""אהובות ושנואות"- על נשים במקרא, במדרש ובספרות העברית החדשה. בספר אני בודקת מיהי באמת האישה האהובה באמת - זו הרשמית או בעצם הפילגש, ומה עולה בגורל צאצאיהן של הנשים האהובות לעומת גורלם של צאצאי השנואות.

 

הנשים המקראיות אהבו את הגבר שאהב אותן קודם, הן לא בחרו בו.

הבחירה בבני זוג של האישה המקראית היא לא שלה, שהרי רק גבר בוחר בבת זוגו. כשיעקב פוגש ברחל ליד הבאר והיא יפה, והוא מתאהב בה מיד, אף אחד לא מתייחס לתחושות שלה.

 

הוא בוחר בה כי היא יפה. מנגד, אנחנו יודעים שלאה הרגישה אישה שנואה  וגם כשילדה את ילדיה, השמות שנתנה להם, ביטאו את משאלתה להיות עם האיש שאהבה ולא שמחה על כך שנולדו לה הילדים, היא מקווה שהילדים פשוט יסייע למעמדה להשתפר.

 

הסיפור של רחל ולאה, מצביע על כך שאישה היא פשוט חפץ. שתיהן מתחרות על לב הבעל וכל אחת מנופפת בנשק שלה, האחת בפוריות שלה, והשנייה ביופי שלה. השמות שהיא קורא לילדים מבטאת משאלה לזכות באהבה ולא משמחה על הולדת בן.

היוצרות המודרניות מנסות ליצור לנשים המקראיות דימוי חדש לגמרי.

הן עושות תיקון לכותבי המקרא והמדרש, מעמיקות אותן, הופכות אותן לדמויות מגוונות. הן מנסות להעתיק את הנשים מהשוליים למרכז, לגרום להן להשתחרר מהשליטה הפטריאכלית.

גם היום יש מגזרים רבים שבהם הנשים נמצאות בתחתית הסולם המעמדי בכל הבחינות. בספירה הציבורית אנחנו עדיין צריכות להאבק.

 

בסקנדינביה, למשל, מעמדן של הנשים מובטח בחוק.

במדינות סקנדינביה, חקיקה מבטיחה את מעמדן של הנשים בעבודה, בשכר ובתחומים נוספים. זו לא אפליה מתקנת אלא תיקון של אפליה. אנחנו יכולים ללמוד מהם.

 

ההשכלה לא תמיד מעניקה לנשים את היתרון ואת היכולת להתקדם.

יש יותר נשים בלימודי תואר ראשון וגם שני, בכל מיני תחומים. יש פקולטות לרפואה שבהן יש יותר נשים מגברים, ובכל זאת אחרי סיום הלימודים, הנשים מעדיפות להישאר בתחומים הנוחים כדי לגדל משפחה. עדיין, למרות השוויון, הנשים באות הביתה למשמרת שנייה ושלישית.

 

אם המערכת תוכל ליצור מערכת תומכת, כמו למשל פעוטון שיפעל במשך שעות ארוכות, או מערכות נוספות שיוכלו לאפשר לנשים לעבוד במשך שות ארוכות, נשים תוכלנה לפרוץ לעמדות בכירות יותר ולתחומים רבים יותר.

המערכת מנתבת את הנשים למקצועות מסוימים.

יש פחות נשים שלומדות מדעים ומקצועות ריאליים בכלל. התחומים של מערכות רווחה וחינוך מיועדות לנשים באופן מערכתי. עמדה חברתית שממקמת נשים במקומות מסוימים. אף פעם לא היה פה שר ביטחון או שר אוצר, כי מה כבר נשים מבינות בזה. אז נכון שיש שינוייים, שנראים לעין, אבל אין עדיין מהפכה.

 

 

נשים מוכנות לקחת על עצמן תפקידים שגברים לא רוצים.

נשים מוכנות לקבל תפקידים שנחשבים קשים יותר כדי להוכיח שהן יכולות, כך למשל, בזמנו מוסקבה נחשבה לקשת שירות, וגברים לא רצו ללכת ואילו נשים היו מוכנות. זו הדרך שלהן להתחיל את הדרך המקצועית שלהן. במכללה יש הרבה ראשי חוגים שהן נשים, ואין ספק שזה חלק מהאג'נדה שלי.

 

 

ניהול מכללה אקדמית בפריפריה היא אתגר כפול.

אנחנו צריכים להתחרות עם האוניברסיטאות, המכללות הפרטיות, ועם המכללות במרכז, בעיקר בקושי לגייס סגל איכותי ובעיקר להשיב אנשי סגל אקדמי ארצה. חשוב לדעת כי 25 אחוזים מהסגל האקדמי, נמצאים בחו"ל, בעיקר בארה"ב.

 

להחזיר אותם ארצה, צריכה להיות משימה לאומית. האוצר צריך להקציב כסף כדי להשיב  חוקרים צעירים ולעודד אותם לחזור ובמיוחד לפריפריה כי היא בנחיתות. יש בה פחות מהכל.

הייתי האישה הראשונה בישראל שנבחרה לרקטור אוניברסיטה.

ב-1991 נבחרתי להיות הרקטור של אוניברסיטת חיפה. אחרי קדנציה, שמעון פרס שהיה אז שר החוץ,  הציע לי להיות שגרירת ישראל ברוסיה. זו הייתה הצעה מפתיעה, מושכת ומבהילה כאחד. הייתה חויה חד פעמית. רוסיה של אז הייתה על ספו של שינוי עצום ופעמה שם אווירה מיוחדת של שינוי והתחדשות.

 

למרות שיש תחושה כאילו מדובר בחברה שוויונית, זו בעצם חברה מצ'ואיסטית, כי ם אם הגבר והאישה עשו את אותה עבודה מחוץ לבית, בבית הייתה חלוקת תפקידים מסורתית.

 

זו הייתה חוויה, למרות שלא הצלחתי להבין החלטות ממסדיות שונות.

כמו למשל, ביטול פרויקט נעל"ה (נוער עולה לפני הורים). קשה להבין את המנגנון. את הצרכים הפנימיים. מצד שני, נתקלתי באינטלקטואלים יהודים שהדהימו אותי באינטלקטואליות שלהם, בתרבותיות שלהם.  ראיתי איך באותה תקופה,  צומח מן האפר שוב עולם יהודי חדש. איך בכל מקום בפריפריה, אנשים נאבקו להקים בתי ספר יהודיים ולחגוג חגים יהודיים. זו הייתה חווית חיי.

 

בתקופה שלי במוסקבה הבנתי את שורשי הבירוקרטיה הישראלית.

מה שעשינו זה פשוט לקחת את הבירוקרטיה הרוסית ולשכלל אותה, הצלחנו לסרבל מנגנון מסורבל מלכתחילה.

 

 

המצב היום ברוסיה הוא מקור לדאגה.

במידה רבה, יש חזרה לדפוסים פחות דמוקרטיים, צנזרה על אמצעי תקשורת, שליטה של בעלי הון והערצה של כוח. האופוריה שהייתה לגבי דמוקרטיה כבר לא קיימת. במחשבה שנייה, הרוסים מעולם לא ידעו דמוקרטיה. מצד שני, גם אנחנו לא ידענו דמוקרטיה בכל מקום בו גרנו, והצלחנו להקים מערכת דמוקרטית לחיות בה.

הייתי רוצה לשתות קפה עם וירג'יניה וולף.

כי היא אישיות מאוד מסקרנת, אישה מאוד יצירתית, יכולות הכתיבה שלה הן מרשימות, היא הטביעה חותמה כאישה, וכתבה כמה דברים מאוד משמועתיים על העולם הפמיניסטי. היא סופרת מודרנית מובילה שהצלחיחה לחשוף את העולם הנשי, למשל, בספר "גברת דלאווי", ומעל לכל, הספר הפמיניסטי שנהגנו לצטט, "חדר משלך". היא הייתה פורצת דרך אמיתית, היא הייתה אישה אמיצה ואחת הנשים המעניינות ואני מאוד מתחברת אליה.

 

 

פרופ' שנהר היא האישה הראשונה שמונתה לרקטור אוניברסיטה, שירתה כשגרירת ישראל במוסקבה לשעבר וכיום מכהנת כנשיאת המכללה האקדמית עמק יזרעאל