אני רומניה, שזה לא רחוק מבולגריה, אבל זה צבע שונה לגמרי.

אצל הבולגרים יש ערך למסורת, מאוד חשובים כבוד האב והמשפחה, כשאצלי ההורים שלי התגרשו שלוש פעמים רק כי חיבבו את התהליך. כשאתה בולגרי אתה מחליף את האישה רק אם היא מתה. שזה טוב, אבל יש לזה תג מחיר.

 

מוני אמנם צבר, אבל הוא מאוד צבוע בפולקלור הכל כך מסוים הזה, והמאוד אטרקטיבי, שעם כל הקשיים יש בו משהו מושך, כמו במוני עצמו. נאלצתי להכניס את המושג 'כבוד' לעולם הפרוע הרומני שלי.

 

אחת הסיבות ששווה לחיות עם בולגרי זה קציצות הפרסה של החמות.

כי אני אמנם מבשלת, אבל לא קציצות פרסה או מאכלים איכותיים אחרים של חמותי הנערצת.

 

היא כבר בת 92, אישה יפה וחזקה. מאוד חריפה. אחרי יום כיפור היא עדיין מבשלת לנו את סעודת סיום הצום וכולנו ממש מחכים לזה.

יש לי איתה קשר מעולה. קשה, אבל איך אומרים: לא קשה - לא שווה. אני אוהבת אותה מאוד. אולי אני אקריא לה את זה וזה ישמח אותה.

 

בגיל 15 גיליתי את הנשיות שלי במעברה בבת ים.

hש לי קשר מטורף לבת-ים. אני זוכרת את הימים הראשונים בארץ כתערובת של אימה ואושר. אימה כי השפה הייתה בלתי נסבלת, ואושר כי קיבלתי תפוז לארוחת בוקר מבחור אחד שהיה דומה שתי טיפות מים לאלן דלון ולחש לי 'ז'ה טם'. הייתי בת 15, דיברתי צרפתית שרכשתי ברומניה כילדה, וניצלתי את הצרפתית עד תום.

 

השנה הראשונה במעברת בת-ים, עם החתיכים המרוקאים ודיונות החול שהיינו חוצים כדי להגיע לבית הספר ? הכל מאוד חי אצלי. שום דבר שקרה לי בחיים לא השתווה בעוצמתו לחוויה הזו.

 

ליא קניג אמרה לי פעם שכשמוציאים אדם מהשורש ומעבירים אותו למקום אחר זה תמיד כואב, אבל זה גם מסע מרתק. עשיתי לא מזמן הצגת רחוב בתיאטרון של בת-ים, עם דיירים של אחד הבניינים, והייתה לי תחושת חום ועונג אדירים, מתיקות ממש. הרגשתי שבאתי הביתה.

במשפחה, אנחנו תופסים טרמפ אחד על ההצלחה של השני.

מיכאל היה פעמיים בקאן ומוני היה פעמיים בקאן, ואני תפסתי טרמפ וחגגתי על השטיח האדום בשלוש מתוך הפעמים. ניצלתי את הזכות הזאת. 

 

וכן, אני רוצה גם. למה לא? אף פעם לא מאוחר מדי - זה היתרון של להיות באמנות מבצעת. כשאתה שחקן התאווה להצלחה לא דועכת, להפך, רצוי לתדלק אותה, וכל דרך כשרה - כולל להרגיש את ההיי של השטיח האדום גם אם אתה רק קרוב משפחה.

 

קשה לי לקבל את ההגדרה כוכבים בקשר לילדים שלי.

אני חניכה של נולה צ'לטון. היא לימדה אותי שבכל דבר שאתה עושה - מה שטוב אל תתעסק איתו בכלל. אתה תמיד צריך להתעסק במה לא טוב, במה אפשר לתקן. אל תבזבז זמן על לשהות בממלכת ה'כמה טוב'.

 

למי שבאמת רוצה להצליח אסור להיות מרוצה אף פעם. אין רגע מנוחה. אני עדיין דורשת מהם וגם הם דורשים מעצמם. ההתמודדות עם כל תפקיד או כל דבר שנקלע בדרך שלך זה מה שחשוב.

 

כשזה מצליח זה נחמד, אבל זה חולף, ואתה מייד נמצא במאבק הבא שלך. יש דרישה מאוד גדולה, וזה המחיר שמשלם אמן שיש לו את היומרה לטעון שהוא עוסק בזה.

 

הרגעים של השמחה בלהיות הורים הם נדירים.

בדיוק כמו באמנות, גם בהורות אין לך את הפריבילגיה לחגוג את זה. כמובן שאתה תמיד מקווה שהילד שלך יפרח ויצליח לבטא את עצמו ולהיות שמח בחלקו, אבל רק לעיתים רחוקות אתה מתעסק בזה.

 

אתה לא חוגג את העובדה שאתה הורה אלא חי את הרגע עם כל האילוצים של הרגע, הצינון של ההוא, המבחן של זאת. נכון שכשאתה נתקף נוסטלגיה או רומנטיקה אתה נשפך, אבל זה קורה לעיתים רחוקות.

אני כבר לא מתרגשת באותו אופן לפני הופעת בכורה של הצגה.

השבוע הייתה הבכורה של 'קוויאר ועדשים'. ההתרגשות שלי היום לפני פרמיירות שונה. כשהייתי צעירה ההתרגשות הייתה עיוורת. היום היא מגויסת-משימה יותר ופחות תחושתית.

 

מבחינתי בכורה היא הרפתקה. אתה טס למפגש עם הקהל כמו בטיסה של טיל, וההתנגשות אמורה לגרום הנאה לקהל ולנו  - שנהיה מרוצים או לא מרוצים ומאותגרים לגבי ההמשך. יש המון אינפורמציה לעבד גם תוך כדי וגם אחר כך.

 

אחרי אחת ההפקות המשותפות עם מוני הייתה רעידת אדמה בחיים שלנו.

המחיר של לשחק לצד מוני הוא יקר במיוחד, אבל זה שווה את זה. עשינו פעם הפקה שאחריה היה שבר מאוד גדול. המקצוע והחיים התערבבו והגיעו לסוג של מפגש שהיה כמעט קשה מנשוא.

 

אבל הבנו שזה המחיר שאנחנו משלמים על התעוזה של לערבב את החיים האישיים והמקצועיים. אתה חושב שאולי זה יתחלק בלי שתרגיש, אבל נסים קורים רק באגדות ולמדנו להתמודד עם זה.

 

אני חששנית די גדולה.

אני מודה באשמה, וחששות יש כל יום מחדש, כי מה שהיום לא בטוח שיהיה מחר, הכל כל כך שביר. מערכות יחסים הן דבר מאוד שברירי וכל אחד מאיתנו יכול להגיע לקצה של עצמו, להתפוצץ ולהגיד די נמאס לי.

 

מפתה מאוד לשבור את הכלים. אני מאוד יהודייה במובן הזה. מרגישה שספגתי את זה מסבתא שלי. זה לא מתנגש עם אופטימיות ואמונה, אבל החששות הן בתפקיד מרכזי בחיים שלי.

לא האמנתי שבגיל 60 אטעם מאהבת הקהל, בזכות "סברי מרנן" זה קרה.

תמיד שיחקתי בהצגות איכותיות. לחפש את האיכותי זה מסלול אפל ומסוכן כי אתה מתרסק הרבה, והקהל לא מתחבר ובדרך אתה גם נופל על הצגות לא טובות, כי לא כל מה שאיכותי הוא בהכרח טוב.

 

חוויתי את זה לא מעט, ובגלל שאני חיה עם כוכב כמו מוני אני כל הזמן מודעת למה זה אהבת קהל. לא חשבתי שזה יקרה כבר, ויתרתי על זה לחלוטין, על לחפש משבצת שתתאים לשחקנית ממוצא רומני בת 62. ויתרתי לחלוטין, ובלי מרירות.

 

ואז התגלגל הסיפור של 'סברי מרנן', ופעם  ראשונה אני חווה את זה. ברור שזה מוצר שלא כולם אוהבים אותו, אבל אני מקבלת המון תגובות מאנשים שמאוד אוהבים את זה וזה מאוד משמח אותי.

 

תחושה של נשים בגילי למשל, שהן מרגישות שאני אומרת כל מיני שטויות שאם הן אומרות זה לגיטימי. זה שאני מתנהגת לא פוליטקלי קורקט בסדרה מוצא חן בעיניהן ומשפיע עליהן. קיבלתי המון תגובות שמחה על כך שיש ייצוג לאישה בגיל הזה.

 

אני מתה להיות סבתא, למרות שאני קוגרית בנשמה.

אני מתארת לעצמי שלהפוך לסבתא זו מין הפתעה גדולה ומענגת. ברור לי שזה הצ'ופר הגדול ביותר שיש בלהיות אדם. אני משוועת שיקראו לי סבתא, וזה למרות שבאופיי אני קוגרית - מוני צעיר ממני בשנתיים.

 

למרות שאני מאוד רוצה את זה אני לא מציקה לבתי בעניין. אני מרכינה ראש ומחכה בלי לצייץ. אני מחכה ל'עונש' של לטפל בנכד, אבל לא לוחצת.

 

הייתי רוצה לשתות קפה עם מליה אובמה, בתו של ברק אובמה.

אני סקרנית לגביה, וגם שמעתי שהיא אוהבת את 'הקרדשיאנס', שזו סדרה שגם אני צופה בה בעניין. בעצם הייתי עושה מפגש משולש איתה ועם כריס (ג'נר) קרדשיאן, אם המשפחה, שעם הדמות שלה אני מזדהה.

 

שמעתי שאובאמה התעצבן מזה, ושמישל אמרה לו ש'הן לומדות מזה גם דברים טובים'. אז בקפה המשותף אני ומליה היינו מתחקרות את כריס, שואלות אותה על הגירושים של קים, היו לנו בלי סוף שאלות. היינו מעצבנות את הנשיא.