"אני מציירת כדי לשכוח": האמנית שורדת השואה מסכמת 50 שנות יצירה
האמנית ושורדת השואה אביבה בלום בת ה-90 מציגה בימים אלה תערוכת רטרוספקטיבה המסכמת 50 שנות יצירה. בעבודותיה היא מתרחקת מזיכרונות הגטו והעשן בוורשה, אך בחלקן דימויים מהמלחמה היוו השראה עבורה
אמנות יכולה להיתפס היום כפעולה פריווילגיית. אמן, עומד במרכז הסטודיו שלו, כשהשמש במרכז השמיים, הוא אינו עובד, אלא אוחז מכחול, ומצייר. אבל - כפי שכל אחד יודע שהפנים שלו, מורכב יותר ממש שנתפס כלפי חוץ, כך גם אומנותו של אמן. היא איננה מגיעה מתוך חלל ריק, אלא נבראת מתוך צורך. אביבה בלום, החוגגת השנה 90 שנות חיים, בחרה באמנות כתרופה לנפש. האמנות הייתה עבורה אחות רחמנייה, תרגול השקטת המחשבות הבלתי נגמרות של ילדה שספגה החל מגיל 7 את זוועות מלחמת העולם השנייה.
בלום נולדה בוורשה בשנת 1932 להורים חילונים משכילים פעילי מפלגת הבונד הפולנית. הבונד, שהיה איגוד פועלים סוציאליסטי, לא ציוני, האמין בחיים במקום הולדתו של האדם ובשיתוף פעולה בין הפועלים מכל הלאומים. הוריה של בלום, המהנדס אברשה בלום והאחות לובה בלום עמדו כל אחד מהם בראש הנהגת היהודים בוורשה בזמן המלחמה. אביה האקטיביסט הנהיג את מפלגת צעירי הבונד, פיקד על התנועה בזמן מרד גטו וורשה ולבסוף נרצח בידי הגרמנים. אמה, שהצליחה לשכנע את הגרמנים בחשיבותו של בית הספר לאחיות יהודיות אותו נהלה, הצילה אחיות, חולים ויהודים רבים בזמן המלחמה, וגם את שניה ילדיה. בסיום המלחמה ניהלה אמה של בלום את בית הילדים לילדים יהודים בעיר אוטבוצ'ק בפולין. אביבה ואחיה אולק התגוררו ולמדו שם. בעיתון הילדים אותו הפיקו ילדי הבית, הייתה בלום אחראית על קישוט הדפים, זוהי הייתה תחילת דרכה האמנותית. בתום לימודיה כשהיא בת 17 בלבד, עלתה בלום ארצה יחד עם חבריה מתנועת השומר הצעיר, והתיישבה בקיבוץ רבדים שבנגב. כשנה לאחר עלייתה ארצה היא התחתנה וילדה את בתה דפנה וייס, לימים, מנהלת הטלוויזיה חינוכית 2.
השנה, לאחר 50 שנות יצירה בהם לא הניחה בלום את המכחול, שידכה דפנה את אמה אביבה אליי -החותנת שלה, אשת בנה וכותבת שורות אלו. שנה שלמה בילינו אביבה ואני בסטודיו שלה ברחוב אגרון בירושלים, פתחנו מגירות, נשמנו אבק, תוך שבלום מספרת את קורות חייה ואני מקשיבה וכותבת. יחד הסתכלנו על פרויקט חייה ויצרנו קטלוג ותערוכת רטרוספקטיבה שנשענים שניהם על עדותה של בלום. בלום מציירת נופים וטבע. היא משתייכת לזרם האבסטרקט המאוחר באמנות הארצישראלית. מורה ורבה יחזקאל שטרייכמן שלימד אותה את דרך המופשט היה מקבוצת אופקים חדשים שציירו בסגנון מופשט לירי שגרס בין היתר כי האמן יכול להביע את צפוני נפשו דרך אמנות מופשטת.
באשר לבלום, בשלב די מוקדם בקיבוץ היא מחליטה להתגרש, וכשבתה עזבה את הקיבוץ בסיום הצבא, עזבה גם בלום ועברה לירושלים. תקופה זו, אפשרה לה להתחיל ברצינות את עיסוקה כאמנית, תוך שהיא ממשיכה לעבוד על מנת לפרנס את עצמה כאישה עצמאית בעיר. בלום החלה לעבוד בחברה למדליות ובמקביל התחילה ליצור תחריטים בעקבות קורס הדפס שלמדה בבצלאל. מבטה הצעיר והסקרן, אהבתה לטבע ולנופים ורגישותה לצבעים, יוצרים גוף עבודות עשיר של הדפסים סוריאליסטיים העוסקים בדימויים מן הטבע ובציורי נוף רבים בשמן ואקוורל. לימים, היא נישאת לידידה הוותיק מהתנועה - המהנדס ראובן (רומק) וקס. לאורך השנים הציגה בלום עשרות תערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ ובעולם.
באינסטגרם שלנו כבר ביקרתם? לחצו כאן לעמוד שלנו!
"אני מציירת כדי לשכוח", מעידה על עצמה בלום. בשיחותינו היא משחזרת את הגינה הפורחת של סבתה בפולין, אך מתרחקת מזיכרונות הגטו והעשן בוורשה. אך בכל זאת, תוך שאנו צוללות לתוך גוף עבודותיה, מספרת בלום, על דימויים מהמלחמה שהיוו השראה עבורה, כמו בעבודה אחת, כמעט לבנה לגמרי, שעיניים רגישות יבחינו בתבליטי הקולוגרף (טכניקה בהדפס) שיצרה בלום על פי זיכרונותיה. עבודה זו תועבר בסיום התערוכה כתרומה ליד ושם שלקחו עדות מאביבה לאורך השנים ואף יצרו את הסרט זיכרונות בצבע אודות בלום ומשפחתה.
"שהייתי מוסתרת בצד הארי במחבוא ישבתי ליד דלת. אסור היה לי להשמיע קול ולא להסתכל מעבר לחלון. אז עשיתי שמה סלים מחבלים דקים", נזכרת אביבה. "זה היה מאוד מקובל בפולניה בתקופה ההיא – כולם היו עושים את הקשר הזה. היה לוח עץ והיו מחזקים ברביעיות את החוטים ללוח, ואחר כך היו קושרים את החבלים אחד לשני. בצורה כזו היו יוצרים סל. היו שמה שקיות חבלים וזה מה שעשיתי".
בשיחותינו היום, שנת 2023, אביבה מבחינה בתחושת "היעדר הזמן" של החיים כפי שהם. היא רואה את הטכנולוגיה הממעיטה בחשיבותן של מלאכות הידיים שלמדה כילדה. היא מבחינה בהתמוססות הלהט האידיאולוגי לטובת הנוחות. היא רואה את המסכים המרצדים וסולדת מפרסומות. לדבריה, הן אלו שהפחיתו ממעמדה של האמנות. את התנהגות המבוגרים היא מכנה 'משחקיות'. לעומת זאת, קצב החיים של בלום שונה לחלוטין. היא מתמסרת בחייה לזמן ולרגע עצמו, ויכולה לעבוד שנה שלמה על ציור אחד. היא אימפרסיוניסטית באופייה וקשובה למקצבים העדינים של שעות היום המתחלפות. כך, כפי שבלום ספגה בזיכרונה רק את הנופים שראתה סביבה, ולא את הזוועות, היא מתפעלת תמיד מהצבע שנמצא מולה. היא שמה לב לאור המשתנה, לגווני הנוף. רגישותה זו, מתוך צניעות והכרת תודה לטבע ולאנשים שסביבה, ניכרת בחייה, כפי שהיא ניכרת באמנות שלה.
תמה קרודו היא אוצרת תערוכת רטרוספקטיבה "בשם הכמיהה לצלילה בטבע" של אמנית אביבה בלום. התערוכה תוצג בגלריית הביאנלה של ירושלים, עד לתאריך 16.3.23