השבוע הייתה הקרנה הבכורה של סרט דוקומנטרי חדש בשם "אניטה", המספר את סיפור חייה של אניטה היל, האישה שהתלוננה על הטרדה מינית שביצע קלרנס תומאס, שופט בבית המשפט העליון האמריקאי.

 

עוד באון לייף:

 

בשנת 1991 הייתי סטודנטית למשפטים באוניברסיטה במערב ארצות הברית. שפר עליי מזלי ובמהלך לימודיי זכיתי לצפות מתוך המסגרת הזאת בשני מקרים משפטיים שעשו היסטוריה, ואשר גם – כפי שנוכחתי לדעת במרוצת השנים – היו אבני דרך בעיצוב התודעה החברתית-פוליטית-אקטיביסטית שלי. המקרה הראשון היה המשפט של או. ג'יי. סימפסון, אשר זוכה מאשמת רצח אישתו על ידי חבר מושבעים שחור, למרות ראיות מרובות שאכן ביצע את המעשה. ההחלטה הזאת הייתה פוליטית, והיוותה קריאת התעוררות להכרה ביחסים הבין-גזעיים במדינה. המקרה השני לא הגיע לבית משפט אבל סבב אותו – כאשר הנשיא ג'ורג' בוש (האב) מינה לבית המשפט העליון את השופט השחור השני בהיסטוריה, קלרנס תומאס. תומאס עורר התנגדות מרובה מכיוון שנחשב לשופט בינוני במקרה הטוב, וגם היה חסר נסיון. אך במסגרת נסיונות המפלגה הרפובליקנית להלחם בהאשמות של גזענות – שופט קונסרבטיבי שחור היווה מציאה לא קטנה.

 

אך המקרה התפוצץ כאשר דו"ח בדיקת רקע של ה-FBI הודלף לתקשורת, בו נרשם שפרופסור אניטה היל – אשר לפני שפנתה לקריירה באקדמיה עבדה בנציבות לשוויון הזדמנויות תחת פיקוחו של תומאס – מאשימה אותו בהטרדה מינית.

 

הבה נתייחס להקשר: בשנת 1991 לא הכרנו את המושג הטרדה מינית. היום זהו מונח שגור, אם כי עדיין לא-מובן למדי. אבל ב-1991, עצם הרעיון היה  חדש, ולא מובן. רוב מה שאנחנו יודעות על הנושא היום התפתח מאז, ולמקרה של אניטה היל הייתה השפעה רבה על ההתפתחות הזאת. בארצות הברית אין חקיקה ספציפית נגד הטרדה מינית – החוק עוצב דרך פסקי דין תקדימיים תחת אצטלת החוק המקיף של זכויות האזרח ותחת פיקוח הנציבות לשוויון הזדמנויות בתעסוקה. ולשם השוואה – החוק למניעת הטרדה מינית בישראל חוקקה רק בשנת 1998.

 

ובחזרה לאניטה היל: לפי עדותה בפני הסנאט, תומאס הטריד אותה לאורך שנים, ובאופנים שונים – הוא דיבר איתה על אקטים מיניים, מתרברב על גודל איברו וביצועיו, הזמין אותה לצאת איתו, וכאשר סירבה, הציג לה פורנוגרפיה שכללה חיות, או תוהה – במקרה אחד שזכה לפרסום מאסיבי – "מאיפה הגיעה שערת הערווה הזאת?" שמצא לכאורה על פחית הקולה שלו.

 

אניטה היל

 

לא יפתיע את מרבית הקוראות שהתגובות להאשמותיה של היל היו בעיקרן כאלה של חוסר אמונה, ועד האשמות נגדה שהיא שוחרת פרסום, נקמנית, שקרנית, הוזה, או פשוט לא הבינה נכון. האשמות שהיא מנסה לחבל בקריירה של גבר מכובד לא אחרו לבוא. תומאס עצמו טען שכל המקרה הוא בדיה שמאחוריה עומדים ארגוני פרו-הפלות, ושזהו "לינץ' לשחור מתייהר".

 

תומכיו של תומאס בסנאט תהו שוב ושוב, למה היא נשארה במקום העבודה אם היא סבלה כל כך? זו גם הייתה הטענה הרווחת באולם הכניסה לפקולטה למשפטים, שם הוצבו מקלטי טלוויזיה ובו ראינו בשידור חי את הסאגה המתפתחת.

 

אבל אני – אני האמנתי לאניטה היל. האמנתי לה מיד, וללא הסתייגות. למה? כי גם אני הכרתי את הנושא מקרוב. יותר מידי מקרוב. זכרתי כיצד כשעבדתי בתור מלצרית אירועים באחד מבתי המלון הנחשבים בארצות הברית, לא עבר יום – ואפילו לא שעה – בו אני ושאר המלצריות לא הוטרדנו על ידי רבי-המלצרים, שכולם היו גברים. הטרדות שכללו נגיעות, אמירות מיניות, חסימת דרכנו עם הבטחת שחרור במחיר נשיקה, ועוד. ולמה לא עזבתי? כי הייתי צריכה לממן את הלימודים שלי. הייתי צריכה לשלם שכר דירה. הייתי צריכה לאכול. זכרתי איך שאל אותי פרופסור בתואר הראשון מה אני מוכנה לעשות כדי שיאשר לי להשלים מבחן שפספסתי. ולמה לא עזבתי את הלימודים? באמת? ולמה לא התלוננתי? כי הוא פרופסור מן המניין, בעל קביעות, ואני פישרית קטנה, ואין בכלל מכניזם באוניברסיטה לתלונה כזאת, ואני צריכה המלצות כדי להתקבל לתואר למשפטים. זה למה. לכל אחת יש את הסיפורים שלה, את ההתמודדויות שלה, והם שונים ומגוונים בחומרתם. מה שמשותף לרובנו המכריע זה שהמערכת מוטה נגדנו, ורוב מאמצינו מכוונים להצלחה בתוכה, ולא למלחמה בה כנראה לא ננצח, ושלא לכולנו יש את האמצעים לשלם את המחיר.

 

אניטה היל יכלה להתפטר – אבל הייתה מוותרת בזאת על הקריירה שלה. לא היו יותר מידי הזדמנויות לעבודה בתחום הזה, וקריירה משפטית במגזר הציבורי של אישה שחורה – זה לא משהו שבא בקלות.

 

השיח סביב המקרה היה בלתי נסבל. מה שנעלם מן המקרה, למשל, היתה העובדה שהיל עצמה לא התנדבה להעיד נגד תומאס, אלא פשוט סיפרה את האמת כאשר שאלו אותה סוכני הממשלה שאלות רקע. לא רק שלא היה לה מה להרוויח, היה לה ה-מ-ו-ן מה להפסיד. אבל דברים קטנים כאלה לא משנים את השיח של מי שרוצה להעלים מציאות שידועה לרובנו. גם כשמישהי כמוני ניסתה לדבר בזכותה, בזכות האמת שלה – זה נופנף. זה גם הצריך חשיפה די גדולה, במצבים מאוד לא מוגנים. ההנחות היו שאין "מניע" להתנהגות שלו, ולכן אי אפשר להאמין לזה, ולא משנה כמה העדות היא ספציפית, קונסיסטנטית, ותחת שבועה. ואניטה היל – כאשר חזרה לעבודתה באוניברסיטת אוקלהומה – גילתה שהסיוט האמיתי רק התחיל, כאשר נאלצה להתמודד עם איומי רצח, נסיונות לפטרה, וביזוי אישי בנוסף לקירקס התקשורתי שחג סביבה.

 

קלרנס תומאס

 

המינוי של תומאס עבר, בסופו של דבר, וזו הייתה תבוסה שקשה היה לעכלה. ויחד עם זאת – זו הייתה יריית הפתיחה במערכה שממשיכה עד עצם היום הזה, שכוללת הרבה מאוד נצחונות וצעדים קדימה. קודם כל – בדיוק מאז הפך המונח "הטרדה מינית" לשגור – בעיתונות, בטלוויזיה, בסרטים, במשפטים במקומות עבודה ובשיחות חולין. כדי להתמודד עם תופעה יש צורך לסמן אותה, ואת זאת עשתה אניטה היל יפה מאוד. בשנים שמיד לאחר מקרה תומאס-היל, מספר התביעות בגין הטרדה מינית שהובאו בפני בתי המשפט, ומספר התיקים שנשמעו גדל פי ארבע. מתוך המקרים האלה התפתח החוק כפי שהוא מוכר היום. גם העיסוק בחוסר הייצוג של נשים בממשלה הועצם. באותה שנה, ארגוני נשים שהתרעמו על החלטת הסנאט – 98% ממנו גברים – פעלו ביתר שאת למען בחירתן של נשים לסנאט ולבית הנבחרים. ואמנם, באותה שנה רצו לבחירות ונבחרו מספר שיא של נשים לממשל.

 

אז בתור פמיניסטית, אני כמובן רוצה להודות לאניטה היל, מקרב לבי, על מה שהקריבה כדי לספר את סיפורה, ועל השפעתה על צמיחת הפעילות הפמיניסטית בתחילת שנות התשעים, אשר הביאה לשינויים אמיתיים בנוף הפוליטי-משפטי. אבל ברמה האישית אני חייבת לה הרבה יותר מזה. בשנת 1991 עוד לא ידעתי שאני פמיניסטית, למרות שכמובן הייתי (ועוד איך). אבל היום – בתור אקטיביסטית פמיניסטית מסורה, כשאני מסתכלת אחורה וממפה את דרכי - המקרה הפרטי והציבורי שלה, של האישה שעמדה אל מול כל הממסד כולו עם האמת שלה – היא אבן דרך עיקרית במסלול חיי.

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp