ההתנגדות הציבורית להסדר הטיעון עם תא"ל אופק בוכריס בעיצומה. אתמול התפרסם סרטון סאטירי נוקב במיוחד בשם "הבנות של בוכריס", שאמנם מבוסס על הפרשה הנוכחית אבל בהחלט מתייחס בכלליות לשירות הצבאי של נשים בצבא.

 במקביל, מאי פאטל, שהתלוננה על הטרדה מינית של מפקדה סא"ל לירן חג'בי והביאה להרשעתו ולפרשיתו מהצבא, התראיינה אתמול לראשונה מאז התפוצצה הפרשה בחדשות 10. פאטל התייחסה בדבריה גם לפרשת בוכריס: "אנחנו עדיין ממשיכים לראות אנשים עם עבר עשיר שמקבלים הנחות על המעשים שלהם. אופק בוכריס הוא דוגמה לכך. כל ההתנהלות של הפרשה לא מפתיעה אותי. אם זה גיבוי של הצבא ומעין מחיקה של סעיפים חמורים".

מאי פטאל בריאיון אתמול בערוץ 10. צילום מסך

מאי פטאל בריאיון אתמול בערוץ 10. צילום מסך

וכמובן, הרשתות החברתיות חוגגות עם אלפי סטטוסים זועמים על בוכריס (וכמובן גם על המתלוננות) פלוס קמפיין שזכה לשם  #יותר_מבוכריס ושטף את הפייסבוק במשך יומיים. הפרשה תופסת את הכותרות הראשיות כבר למעלה משבוע ולפני יומיים התקיימה בת"א הפגנה על עצם קיומם של הסדרי טיעון עם עברייני מין.

ובכן, יש תחושה שמשהו קורה כאן. הסדר הטיעון עם בוכריס מעורר התנגדות עזה בדומה להתנגדות שעורר בשעתו הסדר הטיעון עם האנס יניב נחמן, בעקבותיה הומר עונשו מששה חודשי עבודות שירות לשנה וחצי מאסר. האם גם הפעם הלחץ הציבורי יעשה את שלו וכולנו נקבל מענה להתנגדות שלנו בדמות שקילה מחודשת של העונש המגוחך שהוטל על העבריין?

סביר להניח שלא. נכון לכתיבת שורות אלו, למרות התחושה הנהדרת שמשהו קורה כאן, העונש של בוכריס - הורדה בדרגה ומאסר על תנאי - עומד על כנו. סביר להניח גם שהסדר הטיעון המגוחך הזה יאושר, כי הציבור אולי מתקדם אבל צה"ל דורך במקום, או לכל היותר מתקדם בצעדי צב איטיים.

הבנות של בוכריס. יוצר: גיל נאור. צילום מסך

אז מה עושים? או יותר נכון, מה עושות? מה אמורות לעשות כל הנערות שאמורות להתגייס בשנים הקרובות לצה"ל? מה אמורה לעשות מי שמשרתת בצה"ל ברגעים אלו ממש? מי שנקראת למילואים? מה אמורים לעשות כל ההורים של הצעירות הללו? איך אמורים להתייחס לארגון שסוגר עסקאות טיעון מגוחכות על חשבונן של נשים, שמדיר נשים מטקסים כי שירתן פוגעת בלוחמים מסוימים? שבכיריו בעבר טוענים שתפקידן הוא להיות אמהות ושעליהן להניח לשאיפות להתגייס לשריון כי הן לא בנויות לזה? שרבות מהן עוברות בו הטרדה מינית או לכל הפחות מתנהלות בתוך אווירה סקסיסטית, שוביניסטית וגברית במהותה?

ובכן, התשובה פשוטה: אל תתגייסו לצבא. אל תתגייסו לארגון שלא באמת מגן עליכן, אל תתגייסו לארגון שעדיף לא להתלונן בו כשאחד מבכיריו פוגע בכן. אל תתגייסו לארגון בו הגוף שלכן הוא הפקר, בו ההיררכיה ברורה והביטחון שלכן נמצא איפשהו בתחתית סדרי העדיפויות. אל תתגייסו לארגון בו הלוחמים מקבלים הנחת גיבור על חשבונכן. אל תעניקו שנתיים מחייכן למקום שלא מעריך אתכן, שאסור לסמוך עליו שיעניק לכן גב במקרה של פגיעה. צלקות, טראומות וגברים פוגעניים אפשר לקבל גם במקומות אחרים. לא חייבות לעשות את זה במדים ובלי תשלום.

ויש, כמובן, גם תגובת נגד מיידית ודי הגיונית לפתרון שהצעתי כאן: הקריאה לא לשרת בצבא, כשהיא מופנית רק לנשים ומבוססת אך ורק על הטרדות מיניות ואווירה סקסיסטית (ולא מטעמי מצפון או אידיאולוגיה זו או אחרת) היא צורמת, כי היא שוב מדירה את הנשים מהארגון - כל ארגון שהוא - ולא מתקנת את הארגון עצמו. הכיתה מתייחסת לילד X בצורה מחפירה, במקום לטפל מהשורש בהתנהלות של הכיתה, אנחנו פשוט נזרוק את X לכיתה אחרת. נכון, זה הרבה יותר קל, אבל גם הרבה פחות הוגן. בנוסף, הטרדות מיניות קורות גם במקומות עבודה, מקומות בילוי, מוסדות השכלה גבוהה וברחוב עצמו. זה הרי לא הגיוני לבקש מנשים לא לעבוד, לא לבלות, לא ללמוד ולא לצאת למרחב הציבורי, אז למה זה הגיוני לומר להן לא לשרת בצה"ל בגלל קצין או שניים (או הרבה הרבה יותר) שסרחו?

הבנות של בוכריס. יוצר: גיל נאור. צילום מסך

הבנות של בוכריס. יוצר: גיל נאור. צילום מסך

ובכן, למרות שהשירות בצה"ל הוא בגדר חובה בישראל, בבסיס עדיין מדובר בהתנדבות - בני ובנות ה-18 מעבירים שנתיים-שלוש במדים, פעמים רבות רחוק מהבית, תוך סיכון חייהם ובשכר זעום. השירות הוא אולי חובה, אבל מרבית בני הנוער לא מתגייסים רק כי הכריחו אותם אלא כי "כולם מתגייסים" וכי חינכו אותם לשרת את המקום בו הם נולדו והתחנכו. ולמרות שיש אופציות אחרות לתרום למדינה (טובות לא פחות ואולי אף יותר), השירות בצה"ל נתפס כברירת המחדל, כאופציה הראשונה. ללימודים גבוהים, עבודה או בילוי יש תועלת מוחשית וממשית לפרט, בעוד שהרעיון של שירות צבאי איננו להועיל לפרט (גם במקרים בהם הוא עושה זאת) אלא להועיל לחברה על חשבון הפרט, פעמים רבות תוך גזילת השנים היפות של חייו והשהיית חלומותיו ושאיפותיו.

בנוסף, במרבית המקומות בעולם, נשים בנות 18 מתחילות ללמוד, לעבוד או לטייל. אפשר לחיות חיים שלמים מאושרים ושלווים גם בלי שירות בשום צבא, מה שאי אפשר לומר על עבודה, השכלה או בילוי. שירות צבאי לא חיוני לחיים תקינים. כל היתר כן.

אז כשמדובר במוסדות להשכלה גבוהה, מועדונים וברים ומקומות עבודה, ברור לחלוטין שנשים לא אמורות להדיר את רגליהן, אלא המקומות הללו צריכים וחייבים לשנות מהיסוד את היחס שלהם לנשים. השינויים האלה מתרחשים אט אט עם נסיגות לאחור מפעם לפעם. אבל אין לנו ברירה אחרת. לא ללכת לעבודה כי בעולם העבודה יש מטרידים מינית זו גם כניעה למצב הקיים וגם דרישה לא ממש אפשרית. על הצבא, לעומת זאת, נוכח המצב הקיים, אפשר ואולי צריך לוותר.