אם ישתפו את המאמר הזה בקבוצות פמיניסטיות בפייסבוק, הוא ודאי יזכה ל"אזהרת טריגר" המופנית בדרך כלל לנשים, כדי להזהירן מפני טקסט כלשהו שעלול "לעורר תחושה רגשית קשה היכולה להתבטא בפלאשבקים לטראומה שחווינו בעבר, התקפי חרדה, ותגובות פיזיות שונות. לפעמים לטריגרים יש השפעה מתמשכת או מצטברת על המצב הרגשי, ועלולים להביא ל"קריסת מערכות"". זאת על פי הגדרת המושג בבלוג פמיניסטי רדיקאלי. כמובן שעבור פמיניסטיות אחרות, הקונספט של אזהרות טריגר כשלעצמו עלול "לעורר תחושה רגשית קשה". פמיניסטיות אלו מסרבות להתייחס לכלל הנשים כמלאכיות שבריריות, עודפות רגשית, ולא יציבות, וכי לא ייתכן שעל אף ההנחה שאחת מתוך אחת מאתנו חוותה הטרדה מינית על בשרה, טקסט עלול להביא אותנו למצב של "קריסת מערכות".

 

עוד באון לייף:

 

סטריאוטיפים מגדריים מחלחלים אף לפינות המוארות ביותר בעולמנו האכזר. ייתכן וזו אחת הסיבות לכך שפדופיליה נשית אינה תופעה מדוברת. הורגלנו משכבר לנשים קורבנות אך נשים מקרבנות אינן מתקבלות על הדעת. כיוון שמדובר בפחות מ2% מעברייני המין המורשעים, למעשה נתפס הנושא כהסחת דעת מהבעיה האמתית – גברים. באופן כללי, נתפסים גברים כבעלי פוטנציאל להיות סוטי מין בעוד נשים נתפסות כקורבנות פוטנציאליות של גברים סוטי מין. אונס, התעללות וניצול מיני אמורים להוות דוגמא נוספת לעוולות הפטריארכיה. העובדה שישנם מקרים שבהם בוצעו מעשים אלו על ידי נשים, פוגמת בפרדיגמה הפמיניסטית הבסיסית שבה נשים וילדים הם קורבנות נצחיים של עולם שנתפר על פי מידתם של גברים, על מנת לשרת ולקדם את צרכיהם ואת מעמדם כמין עליון.

 

חוסר יכולתנו לדמיין נשים כעברייניות מין מנציח סטריאוטיפים אנכרוניסטיים על נשים ובפרט על מיניות נשית. עוד כשחיינו במערות היה מקובל לחשוב שנשים אינן יכולות להיות אסרטיביות, אגרסיביות או מסוכנות. שלמיניות נשית אין זכות קיום בפני עצמה שכן יעודה של אישה מתמצא בסיפוקם של גברים - במיטה ומחוצה לה. ובללדת. תפקידן המסורתי של נשים בחברה נובע בין השאר ממיתוס עתיק ימין (שוודאי המציא גבר), בדבר הנטייה האימהית האינסטינקטיבית של כלל הנשים ורצוננו הבלתי נדלה לטפל, לגונן ולהתמסר באופן טוטאלי לצרכיו של האחר. ציפייה זו לעתים מעיקה על נשים שאינן מעוניינות בחתונה וילדים אך מקלה על שגרת חייה של האישה הפדופילית.

 

הציפייה הסטריאוטיפית מנשים מקלה על שגרת חייה של הפדופילית. צילום: shutterstock

 

משחר הימים הוצגה האימהות כמימוש ייעודו של האדם-אישה והיא עדיין מהווה את מקור כוחה העיקרי. המחשבה שאישה, אימא או אימא בפוטנציה, עלולה לאנוס או להתעלל בתינוק או בילד, מערערת את האופן שבו הורגלנו לחשוב על גברים ונשים, גם מנקודת מבט פמיניסטית. מחד אנו טוענות שאם רק תינתן לנו הזדמנות, אנו מסוגלות לעשות כמעט כל דבר שגברים מסוגלים לעשות. מאידך, קשה לנו להתמודד עם העובדה שאנו אכן מסוגלות לעשות כמעט כל דבר שגברים מסוגלים לעשות, כולל סאדיזם וניצול מיני של ילדים. חרף הרצון הטוב לשוויון, גברים ונשים, שמרנים וליבראליים - לכולנו נוח יותר להמשיך להתמודד עם גברים מאוננים בגינות, ציידי הרשתות, וכמרים אנגלוסקסים בגיל העמידה.

 

 

המורה שאנסה אותי בגיל 12

"אני מצרה על האירוע הזה כל יום ואני עדיין לא מבינה למה הוא קרה" זה מה שענתה מורה לתלמידתה לשעבר שהתקשרה אליה והאשימה אותה למול המצלמה בהתעללות מינית כשהיתה בת 12. צפו

לכתבה המלאה

 

על פי סקרים ומחקרים שונים, כ-15% עד 25% מהנשים וכ-5% עד 15% מהגברים בעולם עברו התעללות מינית בילדותם. יחד עם זאת, מעט מאוד ידוע על פדופיליה ועבריינות-מין בתינוקות וילדים, וודאי שעל עבריינות-מין נשית. בתחילת שנות ה-2000, מעט מחקרים שפורסמו בנושא טענו כי נשים אחראיות לפחות מ-5% מסך מקרי הפדופיליה המדווחים. יותר משני עשורים קודם לכן החלו לצוץ עוד ועוד עדויות בהן אויש תפקידם המסורתי של האב המתעלל, הדוד המנצל והמורה הפדופיל, גם בידי אימהות, דודות, מטפלות וגננות, מורות ואחיות בית הספר.

 

במקרים שדווחו, היו נשים אחראיות ל-6% ממקרי התעללות המינית בבנות, ול-14% עד 40% מהתקיפות נגד בנים. מחקרים של התנהגות מינית פסולה בבתי ספר אמריקאים הניבו גם כן תוצאות רחבות טווח שבהן היו נשים אחראיות לבין 4% עד 43% מהתקיפות. נטען עוד כי בניגוד להנחה הראשונית, רק 5% מהנשים שהתעללו או ניצלו ילדים נוצלו מינית בעצמן וכי גבר היה מעורב רק ב5% מסך המקרים שדווחו על התעללות בילדים בני שנתיים עד 9. לרוב המקרים היו אחראיות אימהות מסורות ונורמטיביות למראית עין, שפעלו לבדן.

 

לרוב מדובר באימהות מסורות ונורמטיביות למראית עין, שפעלו לבדן. צילום: shutterstock

 

התעללות וניצול מיני מצד נשים מטפלות מתחילה בינקות. מגע נשי בילדים באופן כללי נתפס ככמעט מתבקש כך שמעשיהן מוסווים בטיפול השגרתי הכולל רחיצה באמבטיה, מריחת קרמים, השכבה לישון, ושאר אקטים אימהיים לגיטימיים. ידוע כי גם לפעוטות ולילדים צעירים יש רגישות לגירוי מיני אולם קצב התפתחותם הטבעי מתערער ומוכתב במקרים אלו על ידי הבוגר המנצל. מכיוון שאת הבנים קל יותר לעורר בשלב מסוים, התפקידים בינם לבין התוקפת עלולים להתחלף והילד לעתים חש שהקשר שוויוני. במקרים בהם אין מאפיינים סדיסטיים, שורדים ושורדות לא תמיד מכירים בכך שחוו ניצול מיני בילדותם ולעתים מניחים שמדובר בביטוי נורמלי של מסירות הורית. באופן כללי, יחסים בלתי נאותים והתעללות מינית בידי אימהות, מטפלות וקרובות משפחה מדווחים ונחקרים פחות מיתר צורות ההתעללות ומעט מאוד מקרים מגיעים למערכת המשפט האמריקאית. האגודה לשלום הילד בממלכה הבריטית ((NSPCC סיפקה לכך הסבר הגיוני במחקר שפרסמה לפני כעשור ובו נחשף כי חוקרי משטרה, עובדי רווחה, סוציולוגים ושאר מומחים, לא האמינו לדיווחים של 87% מתוך 127 ילדים שעברו התעללות מינית על ידי אישה.

 

ייתכן שבחברה פאלוצנטרית (ממוקדת-זין), באמת אין מנוס מהשאלה כיצד יכולה אישה לאנוס, לנצל או להתעלל מינית? שאלה זו היא כמובן עלבון לאינטליגנציה וליצירתיותן של נשים שאחרי שנים במטבח למדו להפיק את המיטב מחפצים כמו מברשת או מקל של מטאטא. רק הבדל פיזיולוגי בן סנטימטרים ספורים מפריד בין נשים וגברים שנמשכים לילדים. המוטיבציה להתעללות או ניצול מיני של ילדים, היא סיפוק מיני אנוכי ושליטה על ילד, וכפי שהוכיחו נשים בתחומים אחרים, וו'י קן דו איט.

 

רק הבדל פיזיולוגי מפריד בין נשים וגברים שנמשכים לילדים. צילום: shutterstock

 

בעוד אימהות מתעללות ולא בוחלות בתינוקות וילדים צעירים מגיל תשע, מורות ובגירות אחרות, כך לפחות על פי התקשרות, מנהלות "רומנים" עם בנים ובנות שטרם הגיעו למצוות.

 

עבור עברייניות-מין אופורטוניסטיות, ילדים אינם מושא התשוקה הדומיננטי והן משתמשות בילד בהעדר אובייקט מיני בוגר. להבדיל, נשים פדופיליות משתוקקות לקשר אמיתי עם ילדים ומתאהבות בבנות ובנים שהן מכירות בסיטואציות שונות. כמו גברים, המקצוע המועדף על נשים אלו כולל עבודה עם ילדים ובסביבתם. לעתים הן מקדישות חודשים לטיפוח הקשר, כתיבת מכתבי אהבה, שליחת צילומי עירום, מתנות, מזומנים ואלכוהול. לעתים, מבחין הילד בכוונותיה של חברתו הבגירה אך חושש יותר מאובדן הקשר עם אדם שכבר הפך למרכז עולמו. ילדים בני 9 עד 13 עוברים מתחת לרדאר של החברה והחברים, שלעתים קרובות מריעים לקורבן על מה שמוצג בפניו כהישג. העובדה שאישה גרמה לו לעשות משהו בניגוד לרצונו, מאיימת על הגבריות שלו ומעצימה את הבושה שהוא חש על כך שאינו מסוגל להעריך מין עם כל אישה בכל מצב. לרוב, על מנת לצמצם נזקים ולהגן על האגו, בנים אינם מתוודים על תחושותיהם בפני אנשים מבוגרים עד שהם הופכים לאנשים מבוגרים בעצמם. גם ילדות בגילאי טרום בגרות חוששות לספר פן יחשבו שהן לסביות.

 

למרות שאין ספק כי קשר מיני בין גבר בוגר לילדה בת 12 לא היה זוכה לתשואות, בדומה לתחילתו של השיח הציבורי על ניצול מיני של ילדים בידי גברים, אחת הבעיות בתופעת הפדופיליה הנשית היא תחושת הקורבן ש"זה קרה רק לי", על אחת כמה וכמה כשמדובר בתופעה שכלל לא קיימת. מה שמוצג על ידי התקשורת כניצול מיני של ילדה, מוצג כטקס חניכה כשמדובר בילד. לא מעט סרטונים ואתרי אינטרנט מפרסמים רשימות של עברייניות-המין הלוהטות ביותר והרי לא ייתכן שנשים שגברים רוצים לשכב עמן, יוכלו לאנוס. פרשיות מין בין מורות לתלמידי בית ספר יסודי זוכים לא פעם לסיקור עולמי, לרוב סנסציוני ומפרגן. בארצות הברית, הפכו מורות בלונדיניות בפרט לסוג של סלבריטאיות סוג ז'. כשהן מוצגות כסמלי סקס פתייניות, גם פדופיליות משתלבות היטב בנרטיב התרבותי הישן והטוב שבו נשים לעולם אינן מהוות איום ממשי, מבחינה מינית ובכלל.

 

כמו גברים, המקצוע המועדף על פדופיליות כולל עבודה עם ילדים. צילום: shutterstock

 

מקרים של ניצול מיני בארץ כוללים את זה של חנה אולמר בת ה-43 מחולון, שהציעה לבן 12 לנקות את דירתה תמורת 50 שקלים וכפתה עליו יחסי מין."לא הייתי הרבה זמן עם גבר", הסבירה למשטרה, "ולא חשבתי שזה אונס כי לא עשיתי בכוח". ב-2008 הואשמה בת 38 מנתיבות בקיום יחסי מין עם שניים משמונת ילדיה, בני 8 ו-11. "אמרתי לילד בן ה-11 לבוא אלי לחדר", סיפרה לחוקריה, "הכנסתי אותו למיטה, הסברתי לו מה עושים ונהניתי מאוד. אחר כך אמרתי לו שיקרא לאחיו, אמרתי לו שיבוא אלי ונקיים יחסי מין. גם אתו נהניתי מאוד. לא איימתי עליהם, הם עשו איתי את זה בכיף". ב-2010 נעצרה תושבת בית שמש בת 28 בחשד כי נהגה לאיים על נערים בסכין ולבצע בהם עברות מין. לאחר אירוע בו כפתה עצמה על מספר נערים בני 9 עד 14 בזה אחר זה, פנה אחד מהם למשטרה.

 

התופעה נפוצה יותר בניכר. רק בחודש שעבר נעצרה ג'סיקה קרלטון בת ה-44 ממישיגן,לאחר שניהלה "רומן" של שנתיים עם ילד שהכירה דרך XBOX כשהיה בן 9. קרלטון חרטה את שמו של הילד על ידה, הקריאה לו פנטזיות מיניות שכתבה עליו ושלחה לו מתנות, מכתבי אהבה, תמונות ערום וכרטיס אשראי. מוקדם יותר השנה, ג'רלדין אלקורן, מורה בת 28 מפנסילבניה, ניסתה לפתות תלמידה בת 11 עם 2400 הודעות טקסט במהלך שבועיים, שבהן כתבה לה כי היא חשה כלפיה "רגשות עמוקים של אהבה, רוצה להיות איתה ולברוח איתה". בשנה שעברה, בסרטון שהפך וויראלי, התקשרה ג'יימי קרילו בת ה-28 למורה שניצלה אותה מינית מגיל 12. במרוצת השנים הפכה אנדראה קרדוסה לסגנית מנהלת. בעקבות הפרסום סיפרה אישה נוספת כי גם היא נוצלה על ידה כילדה.

 

המקרה המפורסם ביותר של פדופיליה נשית הוא כנראה זה של מרי קיי לטורנו בת ה-34, מורה נשואה מוושינגטון ואם לארבעה ילדים, שהכירה את בחיר ליבה כשזה היה תלמיד כיתה ב'. בכיתה ו', משהבשיל הילד, החלו השניים לקיים יחסים. לטורנו הרתה לו פעמיים בזמן שהותה בכלא והשניים נישאו כשהשתחררה, כעבור 7 שנים. מקרה נוסף שזכה לחשיפה גלובאלית היה זה של דברה לפייב, מורה בבית ספר יסודי בפלורידה שקיימה יחסים עם תלמיד כיתה ט'. עורך דינה של לפייב העיד כי "היא יפה מדי בשביל להיות בכלא". באנגליה בלטו המקרים של ונסה ג'ורג' בת ה-39, גננת ואם לשתי בנות, שתיעדה את עצמה מתעללת מינית בתינוקות במשך חודשים, ושלחה את הצילומים לגבר שהכירה בפייסבוק, ולאישה נוספת ששיתפה צילומים של עצמה מתעללת בילדה בת 3. דואן ריד, מורה מוסמכת בפעוטון לבני שנתיים עד 4, החדירה סכין ומזלג מפלסטיק לגופם של יותר מ-20 ילדים שמיאנו לסיים את ארוחת הצהריים.בית המשפט קבע כי הילדים צעירים מדי בכדי להעיד והמקרה מעולם לא הגיע למשפט.

 

המקרה המפורסם ביותר של פדופיליה נשית. מרי קיי לוטרנו וווילי פולואו

 

פדופיליה היא נושא טעון שטרם נחקר או הובן כהלכה על ידי הקהילות הפסיכיאטרית, הרפואית והאקדמית, שלאורך השנים נרתעו מהסטיגמה. מלגות מועטות מוענקות למחקרים, כמו גם לכנסים בנושא. המידע הקיים מוגבל לאחוז קטן של פדופילים מורשעים שרובם המכריע הם גברים. במבחר דל זה ישנם פדופילים המכחישים את נטייתם, חלקם מחכים שהחברה תשתנה ותקבל אותם כמו שהם, ורובם בוחרים להיעזר בכדורים המורידים את רמת הטסטוסטרון והיצר המיני - דבר שלא פותר את חידת הפדופיליה הנשית. ידוע עוד כי לא כל הפדופילים מתעללים בילדים, ולא כל מי שמנצל/ מתעלל בילדים עונה להגדרה של פדופיל על פי הקריטריונים של נטייה זו בימנו. במשך השנים קבעה החברה את הלגיטימציה של נטיות מיניות ופטישים שונים על פי מקומם בסקאלה מוסרית מדומיינת. ההנחה הייתה שלאנשים אמור להיות מושא תשוקה מסוים שנתפס באותה תקופה כיאה וכנורמטיבי. אדם שסטה מן מהנורמה נחשב ללא ראוי מבחינה מוסרית. אולם פדופיליה אינה תוצאה של שיפוט לקוי או פגם מוסרי.

 

ההנחה הרווחת כעת היא שאף אחד לא בוחר להיות פדופיל ושהמשיכה לילדים באופן אקסקלוסיבי אינה שונה ממשיכה בלעדית לבני המין השני או לבני אותו המין. טרם נמצא טיפול המרה יעיל לנטייה מינית מסוימת ולכן כל שניתן לעשות זה להקנות לפדופילים כלים שיסייעו להם לשלוט בעצמם. עם זאת, על פי חוק, ברוב הארצות המפותחות אמורים פסיכולוגים ופסיכיאטרים לדווח לרשויות גם על אנשים שמעולם לא מימשו את תשוקתם לילדים, אך חשבו עליהם באופן מיני. בהעדר טיפול, יותר ויותר עברייני מין סוטים מדרך הישר וקוצרים קורבנות.

 

הקורבנות, בפרט אלו שנוצלו בידי נשים, לא מדווחים על הפגיעה שחוו ולכן גם להם לא ניתן לסייע. לא נוכל להשפיע על המציאות החברתית אם איננו מסוגלים להכיר בה.מאחר ואיננו חושבים פעמיים כשאנו מפקידים את ילדנו במשמרה של בייביסיטר, מטפלת, גננת או מורה, חשוב לתת את הדעת על כך שישנן נשים שמנצלות ומתעללות בתינוקות וילדים, גם אם אנו מתקשים להבין את התופעה, מפחדים לחקור אותה או נגעלים לקרוא עליה. זו ההצדקה היחידה למאמר הזה.