אם יש משהו אחד בו הוליווד מצוינת - זו תחושת הכל-יכול שהיא יודעת להעניק לגיבורים, ו/או, לאנטי גיבורים שלה. ניקולס קייג' כאמן ההונאות בעקיצה ב-60 שניות, רוברט דאוני ג'וניור כאיירון מן או ליאונרדו די-קפריו בזאב מוול סטריט. אתם מתעוררים בפנטאהוז שמשקיף על השדרה הכי שוקקת בעיר, את הקפה לוגמים בשקט במסעדת שף, מתמנגלים בטרקלין נוצץ ויוצאים החוצה לעולם כשאתם נשאבים לתוך שפע אינסופי של פיתויים, הנאות ובעיקר חטאים.

 

אין מי שלא חלם על עצמו בנעליים האלו. ודי בצדק. בקולנוע, כמו בקולנוע, יודעים למכור לנו אשליות מהפנטות מהולות בפופקורן עתיר חמאה ושמן, ואויש - כמה שזה ממכר. ואז אתם מתעוררים למציאות, בעזרת איתות מאד מכוון של הסדרנים באולם והאורות היותר מדי בוהקים שנפתחים בזווית שיכולה להפוך לכם את הרשתית למסננת, ומתרגלים הליכה מחודשת אחרי כמה שעות במצב כורסה דרך מסדרון שהוא מספיק ארוך כדי שתצאו ממנו בתחושה שבסופו אתם לא יכולים שלא להבין - במציאות אף אחד לא נראה כ"כ טוב עם האנגאובר.

 

כמה הייתם משלמים בעבור התחושה הזו? עבור הכוח הזה? פעם היה לי חבר שבמשך שנים ניסה לסגור עסקאות שווא עם השטן. מכשזה לא צלח, הוא מכר את נשמתו לתאגיד בנקאי גדול וסמי-חי-את-החלום אך בעיקר שואל את עצמו 'מה אם?'. ו-'מה אם' חברים - זו השאלה שכולנו שואלים את עצמנו רוב חיינו. טוב, לא כולנו, רובנו המכריע, אפילו אלו שמוכרים לנו שקרים באינסטגרם ובפייסבוק. בעיקר הם בעצם.

 

לי יש הסכם שכרתתי עם עצמי קצת לפני שמכרתי את המוח והגוף שלי למקום עבודה בעבור מספיק כסף כדי לחיות חיים נורמטיביים שיאפשרו לפזיזות שלי להתבטא בחופשיות: פעמיים בשנה אני טס כמה שיותר רחוק לכמה שיותר זמן (גג חודש כן? לא להיסחף) ובפעמיים הנותרות - אני יוצא לחופשה בלי חשבון, כזו שתגרום לזכרונות האחרים שלי לקנא ולנפש שלי להתמלא. המועד הראשון הוא תמיד יום ההולדת של בת הזוג, שהתברכה ביכולת לעקוף אותי בכל מה שקשור למס זכרונות - אותו מס שאנחנו משלמים היום כדי להתרפק עליו בתור לביטוח לאומי בעוד כמה שנים. ולכבוד החגיגה, החלטתי לצאת לחופשה בסגנון הזאב מוול-סטריט. לא, לא - בלי זונות וקוק בשירותים וגמדים במסדרונות - אבל - עם אגמים של אלכוהול, שחיתות קולינרית וחגיגות בלי חשבון.

 

 

אם ציפיתם לשמוע שלקחתי אותה לצימר מפנק כנראה שלא קלטתם את כל ההקדמה שעשיתי כאן ואני מציע שתעשו בדיקת קולונסקופיה בדחיפות.. ארזתי אותה בצהרי חמישי ולקחתי אותה לבניין הכי מגניב בת"א, שחצי ממנו הוא גם בית מלון מפואר - רוטשילד 22. כן כן, איפה שפייסבוק יושבים, מטר מכל המסעדות הכי נחשבות בעיר והברים הכי לוהטים. המלון, שנקרא על שם הרחוב, לקח אותנו עד הקומה ה-10, קומת הפנטהאוז, בו כל חדר הוא למעשה 3 קירות שקופים שמציגים לפניכם תמונה פנורמית מרהיבה של רחוב רוטשילד ת"א, ומה שיותר מרהיב זו אותה תמונה בשעות החשיכה, כשרק אסופת אורות מרצדים מציגה את הריקוד האמתי של העיר ת"א. החדר הוא סטודיו עירוני שכל אחד יכול לחלום עליו: מצויד במיטת ענק מפוארת, מכונת נספרסו ליד המיטה, טלוויזיה חכמה ומקלחת מפנקת, וזה עוד בלי לדבר על העובדה שהחדר חכם לחלוטין ובהינף אצבע ניתן לשלוט בכל התאורה והמיזוג בו.

 

 

אבל האטרקציה המשלימה היא ללא ספק הלוקיישן המסעיר. אם בשעות הערב המוקדמות עוד אפשר ליהנות בקצה השני של הרחוב מתיאטרון איכותי ב"הבימה", אזי שבערב ירידה קצרה למטה סוחפת אתכם בין מאות בליינים שמחפשים את הריגוש הבא, מופעי רחוב במרחק מדרכה וללא ספק המאנצ'ים הכי טובים שאפשר להפיק בשעה 3:00 עם רמת אלכוהול שתגרום גם לקבצן רחוב לגשת אליכם עם שמיכה.

 

 

את הבוקר שלמחרת פתחנו עם האנגובר קליל עד משמעותי (קליל אצלי ומשמעותי אצלה). תודות לקדוש ברוך הוא (ולאדוויל) ירדנו לאחר חצי שעה לארוחת בוקר בשדרה ונהנינו מהשקט ההזוי שאפף את הרחוב שכמה שעות לפני כן היה עמוס בעוברים ושבים. שמרנו לעצמנו את הזיכרון הזה כרגע קסום בו גילינו את השעות הבודדות בהן העיר ללא הפסקה הולכת סופסוף לישון.

 

את הדרך חזרה לחניון עשינו שבעים ומחויכים, ובניגוד ליציאה מאולם הקולנוע, אני מסתכל על בת הזוג שלי ולא יכול שלא לתהות - איך אפשר להיראות כ"כ טוב עם האנגאובר?