יש מושג כזה אצל הגויים שנקרא "New year's resolutions" – ההחלטות לשנה החדשה. ההחלטה שלי הייתה לתת פייט רציני להתבאסות הקולקטיבית מכל הפרשיות שנחשפות תחת כל עץ רענן, מלירן חג'בי עד אופק בוכריס ומהניצבים במשטרה עד אלון קסטיאל, שלא לדבר על ה"טראמפיזם" החוגג (על הגב שלנו, הנשים) בארץ ובעולם.

 

איך? בהוכחה פשוטה, שהממזרות (אנחנו, הנשים, הפמיניסטיות המשופמות ונטולות חוש ההומור) שינינו את הכללים. מה שנדמה לכן שהוא נסיגה לאחור, אני רואה אותו כניצחון האמזונות על כוחות השחור. ניצחון לא הפיך, שגייס אליו גם גברים ומנגנונים ומה-לא. הם סתם בהיסטריה, אלה ששינינו להם את הכללים, אז הם משתוללים. אבל כמה שמשתוללים יותר – נראה שניצחנו יותר. ומי יכולות להוכיח את הנקודה, יותר מכמה ממזרות בשר ודם, ששינו את הכללים? קבלו אותן, חמש הפיינליסטיות ואיך הן עשו את זה. 

 

כלל א': נעליים ופוליטיקה, או הכלל של תרזה מיי

עם חצאית סקסית מעל לברך, אל-הורות מיוחצנת וארון נעליים שגורם לי להשתנק מקנאה. תרזה מיי, ראשת ממשלת אנגליה, מוכיחה לנו שאי אפשר להכניס נשים ואנשים ל"משבצת". נכון, היא שמרנית, אבל תומכת בזכויות להט"ב, חתרה למינוי נציגי עובדים לדירקטוריונים של חברות (ניסנקורן, מאחוריך!) ועושה בלי להתאמץ את מה שכולנו מתות ללמוד: נתנה לגברים סביבה להתקוטט אחד עם השני, משחקת את תפקיד האישה שיושבת בשקט, ספונה בנעלי המעצבים המרהיבות שלה ומחכה שהם יפילו אחד את השני. כל זאת בעודה גולשת באלגנטיות לתפקיד הנחשק של ממשיכת דרכה של אשת הברזל, אימת האיחוד וזו שתחזיר לבריטניה את עצמאותה הכלכלית ואת הכבוד הלאומי. מאז ומעולם היה לי ריספקט לנשים שידעו לנצל את השיטה שאמורה לדרוס אותן, כדי לנהל אותה. זו תרזה מיי, שלימדה את בריטניה והעולם, שאין דבר כזה נעליים גדולות, יש נעלי מעצבים.

 

תרזה מיי

 

כלל ב': אל תזלזלנה בתחפושת!

ואני חותרת כמובן (בהתמדה) לסופר וומן שלנו ושל העולם, גל גדות. כן, כן, מדורי הרכילות כבר טוחנים עד דק כל תזוזה שלה, אבל אני רוצה להראות לכן איך היא ממזרה ששינתה את הכללים: יש הבדל גדול בין מי שמסתובבת בלבוש סקסי מחפיץ לבין מי שעוטה אותו כתחפושת כדי להפגין כוח ועצמה, לפזר אמירות פמיניסטיות רדיקליות ולהראות לעולם שזו עם הסטרפלס והגרביונים היא לא זו שאתם מנהלים, אלא זו שמנהלת אתכם. ולא במרתפי דאנג'ן אפלים, אלא באמצע של האמצע של המיינסטרים.

אין לי אלא להצטער שהתרבות האמריקאית השטיחה אותה עד דק לסטריאוטיפ סקסיסטי וגרמה לבנק אי מון לפטר אותה מקמפיין העצמת נשים ונערות. הם מוכיחים, 45 אלף חותמי העצומה נגדה ויו"ר האו"ם בכבודו ובעצמו, שאינטליגנציה חברתית לא קונים במכולת. כי הממזרה הזו בהחלט שברה את הכלים. קצת כמו מיי, היא לקחה את סמלי הדיכוי והפכה אותם לניצחון הכוח של כולנו.

 

 

כלל ג': אישה מנהלת את המוות של עצמה

כאן אני חוזרת מהשטיחים האדומים לשדה הלא חרוש של הכאב הקיומי הנשי, הפגוע, של נשים שמתות כמו שנשים מתות: בשקט, בפינה. אז זהו, שמכל הדברים החשובים שנכתבו השבוע על מורן, נפגעת תקיפה מינית, שבחרה למות בהמתת חסד בשווייץ, מה שהכי תפס אותי זו הבחירה לשנות את הכללים. לא, היא לא תהיה המסכנה ומושא הרחמים של העולם הצבוע שפגע בה. היא תבחר את היום, את השעה, את המבצעים, את הפרסומים שיצאו אחרי מותה, את רגע הפרידה מהעולם.

 

היא לא תעשה את זה בעצב-עוני נשי טיפוסי אלא בפתרון שברור שעלה ממון רב, כזה שהחברה הפוגענית לא מצפה לו מקרבנותיה. היא לא תשאיר מרווח לפרשנויות, אלא תביים את הכל מראש ובאופן מוקפד. הסיפור של מורן מורכב וכל חלקיו חשובים, אולם אני רוצה לגעת כאן רק בממזרה ששינתה את הכללים. זו שבחרה להפוך את המשבצת בה תקעו אותה החיים, לכוח. זו לא התאבדות אימפולסיבית מתוך ייאוש ולא כניעה למוות, אלא ניהול אסטרטגי של המוות, כאמירה פוליטית ברורה וחדה.

 

כלל ד': יש לך קול? תשתמשי בו! נותנים לך מקרופון – תדברי!

הנאום של מריל סטריפ נגד טראמפ בטקס גלובוס הזהב הוא נאום של ממזרה ששברה את אחד הכללים הכי דכאניים שהוטלו על נשים ever  – הפוליטיקלי קורקט. פצצת הכישרון ההוליוודית הזו השתמשה בקול שלה ובמיקרופון כדי לצאת נגד אחד הנשיאים האלימים, השוביניסטים, שלוחי הרסן והנקמנים בהיסטוריה האמריקאית, אולי חוץ מסדרת הנשיאים במאה ה- 19, שעסקו בחריצות בהכחדת האינדיאנים ביבשת.

 

אם זה נראה לכן קלי-קלות, תחשבו שוב. לא לקח חמש דקות עד שהוא יצא בקמפיין נגדה, שילך ויתרחב מול האמנים האמריקאים – בדיוק כמו שקורה פה. סטריפ שברה את הכללים גם מול החברים שלה, שמעדיפים בחלקם את השקט שמאחורי חומות האחוזות שלהם, וממש לא בא להם להסתבך עם השלטונות. הצטרפה אליה מדונה, בהפגנות הענק של הנשים, ועוד כמה שחקניות הוליוודיות – בעיקר נשים. כשסטריפ אומרת: "הוליווד מלאה במהגרים, אם תעיף אותם - כל מה שיישאר לנו לצפות בו זה פוטבול"– היא יוצאת למאבק תרבותי נגד דומיננטיות גברית שוביניסטית, שכדורגל הוא הסמל שלה. אל תשכחו את זה. מי שבחרה בקריירה שלה שורה של תפקידים שעיצבו לנו את התודעה, בחרה לצאת מהמסך לחיים ולהשפיע עלינו ישירות, בניגוד לכל הקודים החברתיים שמפרנסים אותה.

 

והאמיצות ביותר

אני יכולה להמשיך ככה עד אינסוף. מאי פטאל, המתלוננות גלויות-הפנים נגד קסטיאל, המפגינות ברחובות בארה"ב, הילארי שהרגילה את העולם למועמדת אישה או אפילו קליאן קונווי, מנהלת הקמפיין הגאונית של טראמפ, שהצליחה למכור לאמריקאים נשיא שכזה.

 

אבל יש לי מטלה חשובה להוכחה: הכללים השתנו, גם אם טראמפ ושמרני העולם יעשו פליק פלאק שבאוויר ושלושה גלגולים ושפגט. הם, המתנגדים ההיסטוריים וההיסטריים לשינוי, הם-הם ההוכחה שהשתנו הכללים. כי אחרת, למה להם להשתולל בהתנגדויות?

בנות, הממזרות שינו את הכללים. התעודדנה, אנחנו בדרך לקפיצת מדרגה במדד השוויון!

 

רוצות לשמוע עוד על הממזרות ששינו את הכללים ואיך גם אתן יכולות להיות כאלה?

ביום ו', 27.1 ב"טוקהאוס" - נמל תל אביב, ההרשמה להרצאה של חנה בית הלחמי - בלינק הזה