איך, איך מעז הנשיא רובי ריבלין לדרוך על מוקשים? איך הוא עושה את זה בכל פעם מחדש ומעורר את כל בלוטות חופש הביטוי האקטיבי, את גלי היצירתיות של הרשתות החברתיות, את מכתמי ומכמני הטוקבקים?

עוד באון לייף:

למה לא נשאר הנשיא ריבלין במחוזות הקונצנזוס החם? למה הוא לא הסבא הטוב שכולנו נוכל לאהוב ולהזדהות, שרק מדבר על ירושלים, שמארח סופרים ומשוררים, שפותח את ביתו פעם בשנה לכל עם ישראל, שמחבק ילדים, שמקבל שגרירים, ששר שירי מולדת ביום העצמאות עם הרמטכ?ל וזמרת השנה, שמבקר בבתי משפחות שכולות, שמעניק ראיון ממלכתי לכל כלי התקשורת בערב ראש השנה, או יום העצמאות או ליל הסדר?

למה הוא מתעקש ללכת בשדה מוקשים שכזה?

איך הוא מעז לנסוע לארצות הברית, בטיסה רגילה, ולהשתתף בטקס הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן? ועוד אצל נשיא של מדינה זרה?

איך הוא מעז לומר שאזרחי ישראל הערבים הם אזרחים שווי זכויות וראויים שהמדינה תדאג להם?

איך הוא מעז להשתתף בכנס על ישראל בניו יורק? זה כבר שיא השיאים. לא ייעשה כדבר הזה!

כמה חבל שלאבירי חופש הביטוי ותומכי הזכות לביקורת, ולזריזי המקלדת, ולממציאי הסיסמאות והקמפיינים ולטוקבקיסטים והמשתפים והמלייקקים והמצייצים לא תמיד חשובות העובדות. למה לבדוק מה בדיוק היה, כשאפשר לזכות במלא לייקים ולהפוך לרגע לדיוות פייסבוק?

ואם הנושא זוכה לכזה הד ברשתות, למה לא להרים מזה קמפיין? ולמה לא לרכוב על גלי חופש הביטוי האקטיבי הזה ולזכות לעוד צופים ועוד מאזינים ועוד עוקבים ועוד מלייקקים?

צילום מסך מתוך עמוד הפייסבוק של ערוץ 20

וכשעולה הביקורת, מיד שולפים את הזכות לחופש ביטוי.

נכון, יש זכות לחופש ביטוי והיא חשובה מאוד. ויש זכות למתוח ביקורת על מוסדות המדינה, ואפילו על הנשיא. אבל שכלי תקשורת יתגייס לקמפיין נגד נשיא המדינה ובכך ילבו עוד את האש נגדו? זה עוד לא היה. וכל זה בלי ממש לבדוק את העובדות.

מה היה לנו?

עיתון "הארץ" קיים בניו יורק כנס כדי לדבר על עתידה המדיני של ישראל. כנס לקהל אמריקני, מן הסתם יהודי ברובו.

"הארץ", כדאי לזכור, הוא העיתון היומי הוותיק ביותר בישראל (על פי ויקיפדיה), שנוסד כבר ב-1918, תיכף בן מאה.

"הארץ" חבר לארגון אמריקני בשם "הקרן החדשה לישראל", שהוקם לפני יותר משלושים שנה, ומשקיע מיליונים בישראל בעשרות ארגונים ועמותות שרובן עוסקות בזכויות אדם, בזכויות לנשים, במאבק בעוני, בזכויות לאנשים עם מוגבלות, בזכויות ליוצאי אתיופיה, בזכויות לערבים ועוד.

נשיא המדינה, שממילא היה בביקור בארצות הברית, בא לברך את הכנס, ודיבר שם על הצורך להגיע להסדר עם הפלסטינים וגם על כך שצה?ל הוא הצבא המוסרי בעולם.

והמהומה פרצה, כי מישהו טען שהנשיא מדבר בכנס שבו מופיע גם נציג ?שוברים שתיקה?, ארגון של חיילים ישראלים משוחררים.

וכלי תקשורת, שזיהה את פוטנציאל הפופולאריות, הפך את המהומה הזאת לקמפיין. האם מותר להעביר ביקורת על הנשיא? מותר. האם מותר שלעיתונאי תהיה אג?נדה? מותר ואף רצוי. אפילו לעיתון "הארץ" ולרבים מכותביו יש אג?נדה ברורה וגלויה.

אז מה הבעיה?

מם שפרסם גולש בתגובה בעמוד הפייסבוק של ערוץ 20. צילום מסך

הבעיה היא שלא מדובר בביקורת לגיטימית. מה שיש כאן זה שכלי תקשורת - ערוץ 20 - עולה על גל של התלהמות פייסבוקית והופך אותו לקמפיין. ובחסות הקמפיין הזה מלבה עוד יותר את השנאה וההתלהמות נגד הנשיא ונותן לה לגיטימציה. די להביט בתגובות בדף הפייסבוק של הערוץ וגם בדף הפייסבוק של הנשיא כדי להבין שלהבות השנאה, התיעוב, הרצון לנקמה והאיחולים השליליים נגד הנשיא מזמן חצו את הקו האדום של חופש הביטוי. אז קשה לטעון לתום לב, ולניקיון כפיים של כלי תקשורת שאומר דבר ביקורת לגיטימי, בתוך קונטקסט מלובה, מוסת, גס רוח בלי חסמים, בלי בדיקת עובדות, בלי אחריות.

זה בדיוק המקום שבו כלי תקשורת אחראי צריך לנהל את הדיון באופן מכובד ומכבד, גם את הביקורת וגם את נשיא המדינה.

ובואו נזכור שאין זו הפעם הראשונה שהנשיא הופך מטרה מסומנת להסתה ולאיומים, ושאותו נשיא לפני חודש על במה בכיכר העיר העברית הראשונה, נאם בעצרת 20 שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, כשהוא מסתתר מאחורי קיר ממוגן.

תגובת ערוץ 20:

?אנחנו לחלוטין לא מנהלים מתקפה אישית נגד כבוד הנשיא ריבלין או כנגד מוסד הנשיאות ואין לנו כל כוונה לעשות זאת. הנשיא ריבלין הוא כמובן הנשיא של כולם. יחד עם זאת זכות הערוץ, כמו גופי תקשורת אחרים שעשו זאת היום, להביע ביקורת לגיטימית על כך שנשיא מדינת ישראל כיבד בנוכחותו והשתתף בכנס שבו השתתפו גם נציגי ארגון ?שוברים שתיקה? המשמיץ את חיילי צה?ל. הביקורת היא אך ורק כנגד ההשתפות בכנס ולא נגד מוסד הנשיאות או כנגד הנשיא באופן אישי?