בשבוע שעבר עלה לכותרות גינקולוג שנעצר על תקיפה מינית של מטופלת, לאחר שהמשטרה שלחה אליו סוכנות סמויות. בכתבות שהתפרסמו נכתב, בין היתר, שסיבת הפניה לרופא היא כאבים בזמן קיום יחסי מין. בהמשך, טענו סנגוריו של הרופא שמדובר בטיפול שגרתי במקרה כזה ושהרופא הוא גם סקסולוג מוסמך.

 

עוד באון לייף:

 

אני לא רוצה להתייחס למה שעשתה המשטרה, או האם היה מדובר בתקיפה מינית או לא. אני רוצה להתייחס לדברים שנכתבו בדבר סיבת הפנייה של המטופלות לרופא ואופן הטיפול בהן, ואיך כל זה קשור להסכמה מדעת ולחוק זכויות החולה.

 

כאבים בקיום יחסי מין נקראו בעבר וסטיבוליטיס, והיום הם נקראים בשפה הרפואית "ווולוודיניה או ויסטיבולודיניה". מדובר בכאבים בפות בזמן קיום יחסי מין עם חדירה, ואף בזמן הכנסה של טמפון, לבישת ג'ינס, במהלך בדיקה גינקולוגית או בכל מגע אחר בפות. לכאבים אין סיבה אטיולוגית נראית לעין, ולא ניתן לדעת מדוע היא קורית ומה יפתור את הבעיה. חשוב להבין, מדובר בתופעה שהדעות לגביה חלוקות בין רפואת הנשים לרפואה הפסיכיאטרית. לאורך העשורים האחרונים נערכו אין ספור ניסויים, בדיקות, ראיונות עומק וסיווגים שונים לתופעה. מה שחשוב להבין, אין פרוטוקול טיפולי אחיד לתופעה הזאת. בעולם הרפואה, הנושא של הפרעות כאב בזמן יחסי מין, הוא נושא זניח. בארץ, הוא זניח עוד יותר. ניתן לספור ביד אחת את הרופאים/ות המתעסקים/ות בזה. לא אכנס לסיבות מדוע זה זניח, אבל בגדול, המודעות לתופעה ירודה מאוד, עד אפסית. נשים עוברות בממוצע 13 רופאים/ות עד קבלת אבחנה.

 

כיסא גינקולוג

 

במקרה המדובר, בו נעצר הרופא, נטען שבמסגרת הטיפול הוא הכניס אביזרי מין לאיבר המין של האישה והביא אותה לאורגזמה. הטיפולים המוכרים בויסטיבולודיניה הם כדלקמן: פיזיותרפיה לרצפת האגן, משחות שרוקחים בבתי המרקחת המכילות אסטרוגן או טסטוסטרון או מאלחשים או נוגדי חרדה ודכאון, הפסקת אמצעי מניעה הורמונליים, טיפולי ביופידבק, עבודה עם מאמני נרתיק, שינוי דיאטה, היפנוזה, דיקור, ואף ניתוח להסרת הרקמות הכואבות. בשנים האחרונות נכנסו שני טיפולים נוספים לטיפול בתופעה: שימוש בלייזר קר והזרקת בוטוקס. כל הטיפולים הללו עברו מחקרים שגובו בהנחיות הלסינקי למחקרים בבני אדם, ולעולם לא נעשו ללא הנחיות אלו. כיום, בבית חולים רמב"ם בחיפה, מתקים ניסוי נוסף המנסה לברר אם טפיול בגלי הלם יכול להקל עלה כאב. כמובן, במסגרת הפרוטוקול של ניסויים בבני אדם.

 

חשוב להבהיר דבר נוסף: על אף שגינקולוג רשאי לגעת באיבר המין של המטופלות שלו, כחלק משגרת עבודתו, הרי שסקסולוג אמור לאבחן את הבעיה ולבנות טיפול, ו/או לשוחח עם המטופלת שלו, ולא לגעת בהן. מי שאמונה על מגע בזמן טיפול בויסטיבולודיניה, שאיננה בדיקה ואבחון של הבעיה, היא אך ורק פיזיותרפיסטית שמומחית לרצפת האגן. גינקולוג אינו אמור להכניס חפצים שאינם רפואיים לאיבר המין של המטופלת שלו. במקרה הקל מדובר בעבירת אתיקה חמורה, במקרה החמור, מדובר בעבירת מין שדינה אינוס. גם אם היה מדובר בהסכמה מדעת של המטופלת שלו, האם היא חתמה על טופס הסכמה? האם הוא הכניס אחות או מזכירה לחדר שתהיה שם במהלך הבדיקה? ואם מדובר ב"טיפול רווח במקרים כאלה", היכן הסימוכין והמחקרים הרפואיים שיאמתו את דבריו? כחוקרת אקדמית של התחום, אין סימוכין מהספרות המחרקית הרפואית, לטיפול כזה. עבודה עם מאמני נרתיק היא לגיטימית ומוכרת מבחינה רפואית. משתמשים בה לשיקום רצפה האגן לאחר לידות, במקרים של בריחת שתן, וכן, גם במקרים של כאבים בזמן חדירה ביחסי מין. אבל זה נעשה על ידי פיזיותרפיסטית לרצפת האגן או על ידי המטופלת עצמה. בטח ובטח שלא על ידי הרופא/ה, גם אם הוא סקסולוג.

 

גינקולוג נעצר

 

נקודה נוספת שחשוב להתייחס אליה היא שנשים הסובלות מויסטיבולודיניה, בדרך כלל מאוד מתביישות במצבן. החוויה היא חוויה של כישלון מיני נשי, היעדר מילוי המשימה של הנאה מחיי מין, ואכזבה כבת זוג. מעבר להפרעת הכאב, המשבשת את שגרת היומיום, מדובר גם בירידה משמעותית בדימוי העצמי ובחוויה החיובית לגבי מיניות. נשים שמגיעות לרופא/ה שסוף סוף מאבחן אותה, הוא רופא גואל מייסורים. הנקודה הזאת היא הנקודה הבעייתית במקרה הזה. מדובר בנשים שנמצאות במצב מיואש ומייאש. לעבור מרופא/ה לרופא/ה ולשמוע "זה בראש שלך", "אין לך אף בעיה", "הכל תקין איתך. תשתי קצת יין ולא תרגישי כלום" (עדויות ששמעתי בעבודת התזה שלי ממרואיינות), ואז להגיע לרופא שסוף סוף נותן שם לבעיה שאת סובלת ממנה. בשלב הזה, את תהיי מוכנה לנסות כל פתרון או טיפול שיוצע לך, גם אם זה כולל טיפול שהוא לא כל כך קונבנציונלי. ופה גדלה האחריות של המטפל, במקרה המדובר, הגינקולוג.

 

הרופא צריך לדעת שהנושא הזה רגיש במיוחד, מעבר לרגישות הנוספת שקיימת בגינקולוגיה. מדובר בנושא שיש עליו שתיקה והשתקה מוחלטת, הן מצד נשים והן מצד הממסד הרפואי. היחידות שמדברות על זה, אם בכלל, הן המטפלות המיניות. לכן היה על הרופא לחדד עוד יותר את ההסכמה מדעת וליידע את המטופלות על הטיפול, הפרוטוקול הטיפולי, ומכיוון שאין כזה, הוא לא היה צריך לפעול כפי שהוא פעל.