כשמביטים על רמת ההתעניינות במצבו של שמעון פרס בעולם, כשנחשפים לכמות הדיווחים, הציוצים, ההודעות, הסיקור בשפות שונות, במדינות שונות, בכלי תקשורת שונים - אפשר להסיק מכך שני דברים:

האחד הוא שפרס הוא כמעט אחרון האייקונים לדורו. הוא מהאחרונים ששמם, תמונתם והמורשת שלהם חצו את חופי הים התיכון והפליגו למרחקים, מעבר לאירופה וארצות הברית גם לסין, כמובן לרחבי העולם המוסלמי ועוד. פניו מוכרות גם לא/נשים שאינם מסתובבים במסדרונות השלטון במדינותיהם. תמונתו בעמודים הראשונים של אתרי האינטרנט, יש בה סאבטקסט שהאיש מוכר לקוראים ואין צורך להסביר מיהו ומה עיקר פועלו. יש אולי עוד מנהיג אחד שנחשב לאייקון בינלאומי ברמה הזאת – פידל קסטרו, מנהיג קובה, שאמנם העביר לפני שנים אחדות את השלטון לאחיו ראול, אך עדיין נחשב לאב המייסד של קובה הקומוניסטית.

עוד באון לייף:

אלה מנהיגים שהחלו את דרכם הפוליטית בגיל צעיר, ולא נפלטו מהמערכת בדרך. אלה מנהיגים שפועלם - לטוב או לרע, לטוב ולרע - נודע למרחוק. פרס עומד ללא ספק בשורה אחת עם המנהיגים האלה – שהובילו את המאה העשרים, שסייעו לעצב לא רק את האופן שבו המדינות שלהם יתנהלו, אלא גם את דמותו של העולם במאה העשרים.

שמעון פרס במצב קשה - אחרון המנהיגים הגדולים

לו היה פרס נשאר בגבולות המערכת הפוליטית הישראלית, לו היה מתמקד רק בעסקנות מקומית, שמו לא היה אומר דבר לאיש חוץ מאשר לנו הישראליםאבל היצירתיות שלו, האנשים שהיו סביבו והאירועים ההיסטוריים של תקופתו, העניקו לו הזדמנות לעשות מהלך גדול, או לפחות לנסות לעשות מהלך כזה.

המהלך הגדול הזה היה הסכם אוסלו, שנחתם על מדשאות הבית הלבן בדיוק לפני 23 שנים, ב-13 בספטמבר 1993. ההסכם הזה רשום במידה רבה על שמו של פרס. הסכם אוסלו ופרס הנובל שבא אחריו, העניקו לו את המוניטין הבינלאומי אותו היטיב אחר כך לטפח ולהעצים. זה ההסכם שהפך את שמו למילה נרדפת לרדיפת שלום. אבל באותה מידה, פרס בן ה-93, ששוכב עכשיו מורדם ומונשם בבית החולים, מסמן את קבורתו הסופית של הסכם אוסלו. אותו הסכם שנחתם בימים אחרים, וניסה לשרטט מתווה לפתרון הסכסוך בין ישראל לפלסטינים.

יתכן שאלו הימים האחרונים של אופציית שתי המדינות, שהסכם אוסלו היה אחד הסמלים שלה. ויש להניח שהסיקור הבינלאומי הנרחב על מצבו של פרס ברחבי העולם בשלל שפות מעיד לא רק על דאגה לאדם שפניו הפכו מוכרות בקרב מיליונים, אלא יותר מכל על הבנה עמוקה שהסכסוך הישראלי פלסטיני, בן יותר ממאה השנים, שינה סופית את פניו.

ואולי כעת העולם מבין משהו שאנחנו כאן מדברים עליו, אבל באופן קצת אחר וקצת פחות דרמטי: שאופציית שתי המדינות כבר לא מציאותית. כשבישראל ממשלה כל-ימנית, כשהחברה הישראלית הולכת עוד ועוד ימינה, כשפניה של החברה משתנים באופן דמוגרפי בצורה דרמטית, כשאין באופק אלטרנטיבה שלטונית שתציב חזון של שתי מדינות או הסכם עם הפלסטינים בראש סדר היום שלה - ברור שזה סופו של עידן.

שמעון פרס - הסיכוי האחרון לשלום בין העמים גווע

ברור שפרס, שהיה לנער הפוסטר של ההסכם עם הפלסטינים בכלל ושל הסכם אוסלו בפרט, כבר לא יוביל עוד מהלך בסדר גודל כזה. ברור גם שהוא האחרון שעוד יכול היה להוביל מהלך כזה ואף לעשות לו נפשות ברחבי העולם.ברור שהאהדה שזכה לה בתקופת נשיאותו צמחה למימדים גדולים למרות הסכם אוסלו, שהוא אחד המהלכים המדיניים השנויים ביותר במחלוקת. אבל זה היה רק בהקשר הישראלי-מקומי. כי בעולם, פרס המשיך להיות הפנים של השאיפה לשלום בין העמים. והסיקור שזוכה לו פרס בעולם מסמל בדיוק את זה ואת ההבנה שזה נגמר.

במידה רבה העולם קץ בסכסוך הישראלי פלסטיני, ומשקיע את מירב המאמצים הצבאיים, הדיפלומטיים והכספיים במקום הרבה יותר מדמם ודחוף: סוריה. ובאופן מטאפורי, כמו שפרס מונשם ומורדם, גם הפיתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני שהוא ניסה להחיות, נמצא עכשיו במצב מורדם ומונשם.