2016 היתה לא קלה. איבדנו לא מעט אנשים יקרים בדרך. אבל עם זאת היתה לנו נקודת אור אחת בספטמבר: אנג'לינה ג'ולי ובראד פיט הודיעו שהם מתגרשים.

 

עוד באון לייף: 

 

באותם ימים מאושרים של ההכרזה, עיני כל העולם היו נשואות אל אישה אחת - ג'ניפר אניסטון, מי שהיתה אשתו של פיט עד שהוא פגש את ג'ולי על סט הסרט "מר וגברת סמית". בעוד שבראד וג'ולי הפכו בשנים האחרונות לשבט עם שישה ילדים, אניסטון עד לפני זמן מה היתה רווקה עם קשרים די קצרים. רק ב-2015 היא התחתנה עם מי שהיה בן זוגה מאז 2011, ג'סטין ת'רו ואז גם הסכימה להתחיל לפזר פה ושם רמזים על מה שעבר עליה בתקופה בה פיט יצא מהבית לטובת האישה האחרת. בין השאר אמרה: "אני אדם סלחן. אני חושבת שזה חשוב מאוד לסלוח, אחרת זה נבנה כמו פסולת רעילה. אין משהו גרוע יותר מטינה. אנשים עושים דברים בלתי נסלחים, אבל את חייבת לשחרר ולומר 'תראו, כולנו בני אדם. אנחנו עושים טעויות'. לנטור טינה זה כמו לקחת רעל עכברים ולחכות שהעכברים ימותו". ובכל זאת, סביר להניח שביום שבו היא שמעה על הגירושים, עלה על פניה חיוך בלתי רצוני.

 

 

 

אבל לא רק הקלוז'ר של אניסטון הוא זה שהעלה חיוך בלתי רצוני גם על הפנים שלנו. חיוך שהולך וגדל בכל פעם שאנחנו קוראות עוד ידיעה על הרפש שיוצא בין השניים: היא טוענת שהוא אלים ואלכוהוליסט, הוא טוען שהיא לא בריאה בנפשה ומסוכנת לילדים, ונראה ש"קרמר נגד קרמר – הגרסה הנוצצת" עוד הולך לספק לנו הרבה ידיעות עסיסיות על מערכת היחסים הזו.

 

אי אפשר להאשים אותנו שאנחנו מתמוגגות מהנפילה הגדולה הזו. מערכת היחסים של בראנג'לינה היתה אחת הפוטוגניות שידע המין האנושי, או לפחות המין האנושי מאז המצאת הצהובונים. הזוג הזה נפנף בכל מה שתמיד רצינו: היפים של השכבה, עם ילדים יפים, עושי חסדים שמאמצים ילדים עזובים, עשירים כמובן, מצליחים ומאוהבים כאילו הם רק עכשיו הם הכירו. תמיד מפרגנים אחד לשניה, תמיד מעודדים אחד את השניה להגשים את עצם ולנסוע לקצה השני של העולם בשביל זה. ומול התמונה המושלמת שהם הציגו לנו שוב ושוב, מערכת היחסים שלנו, זו של שני אנשים בטרנינג שנתקעים עם הילדים המצווחים בקניון, נראית חיוורת ומשמימה. אנחנו הרי בחיים לא נוכל להתחרות ברומנטיקה שלהם, בתשוקה ביניהם, בחיבור שלהם. או לפחות כך חשבנו עד שהם התחילו לטנף. ופתאום גם הזוגיות שלנו, זו של הפיהוקים על הספה והגבות הלא מסודרות, כבר לא כזו נוראית, ואפילו די מציאה.

 

 

אבל אם נחפור קצת יותר עמוק ונחפש את הסיבה האמיתית שבגללה הגירושים האלו כל כך משמחים, נמצא שם משהו קצת אחר ומביך יותר. גם אני הוחלפתי פעם בגרסה צעירה יותר, ועדיין זכורה לי תחושת ההשפלה הנוראית והקנאה. ולא משנה כל הביטחון העצמי בעולם, או כמה שנהיה בטוחות במקום שלנו בקשר, הפחד הזה, להיות מוחלפת בגרסה צעירה יותר, יפה יותר, רזה יותר, נחשקת יותר – תמיד יהיה קיים. כולנו באיזשהו מקום קצת אניסטוניות – חמודות כאלו, די מצחיקות, די מגניבות. אבל רק מעטות מאתנו הן אנג'לינה ג'ולי שאי אפשר לעמוד בפניה. ועדיין, אנחנו רואות אותה בכל מקום, או לפחות כך נדמה לנו בראש הקטן אמונה וחסר הביטחון שלנו. הן תמיד נמצאות שם – אלו המסעירות, עם הסקס המצוין והלב הרגיש. אלו שהולכות להציל את העולם ולהראות מיליון דולר תוך כדי.  

 

 

הפרידה שלהם היא השמחה לאיד שלנו, לא רק בגלל שיש לנו הוכחה שגם לאנשים מושלמים לכאורה יש קשיים וגם הם נכשלים לפעמים, אלא בעיקר כי יש לנו הוכחה שגם אותן מחליפות שלנו, הגרסה הטובה יותר שלנו, הן בעצם רק פיקציה. וגם הן נשים עם בעיות, שנאלצות להתמודד עם גברים עם בעיות – ולא תמיד הן מצליחות.

 

אז ברור שזה לא צריך באמת לשמח אותנו, וברור שזה לא באמת אומר הרבה על מערכות היחסים שלנו, או על הסיכויים של קשרים שמתחילים ככה או אחרת להצליח. אבל זה לפחות אומר שכולנו מסתבכים עם אותם הדברים – ולפחות על הבעיות שלנו לא כותבים בעיתון. שזו כבר נחמה.