זה קורה לאט, וזה לא מודע, ואפילו קצת מבלבל. בהתחלה ראיתי שאני מתעצבנת יותר בשיחות היומיות עם אימא שלי. צריך להבין, אימא שלי אישה נהדרת, כמובן (כי אין כמו אימא, הרי), אבל מדובר באישה דעתנית, ביקורתית, יודעת הרבה, בעלת ניסיון וכזו שלא חוסכת עצות אם רוצה או לא רוצה. במשך שנים נבנה דפוס יחסים שבו היא נותנת עצות ואומרת מה נכון, ואני מתנגדת והודפת. לפעמים בנימוס, לעיתים יותר קרובות בקולניות. ויכוחים של שנים, בעיקר סביב ניקיון, וחלילה שלא לגעת בכלים, לא להיכנס למטבח שלה, לא לעזור. להתרחק. שמא משהו ייעשה לא בדיוק-בדיוק ?כמו שצריך?, או כמו שהיא החליטה שצריך.

אבל אז משהו פתאום נסדק בדפוס הזה. פתאום שמתי לב שהביקורתיות, איך לומר, קצת נשחקת ולחלל שהותירה נכנס חוסר ביטחון. קל, אבל עדיין חוסר ביטחון, שעם הזמן הלך והעמיק. פתאום הדעתנות, והידענות, והעצות שנהגה לצייד אותי בהן - בין אם ביקשתי ובעיקר כשלא ביקשתי - כל אלה קהו מעט. ובמקומם הופיעו הרבה יותר סימני שאלה. איזה סרט לראות, מה להכין לארוחת שבת, איך לארגן את ערב החג. דברים שפעם לא רק לא היו שאלה, אלא היו מנוף לתפעל אחרים.

לענות לטלפון, כי אולי קרה משהו

כל זה התכנס גם להתנהלות היום יום הרגילה שלי. בעוד אני מנווטת את דרכי בין שלל עבודות, נסיעות, מפגשים חברתיים, תחזוקת התא המשפחתי שלי, מג?נגלת בין אלף משימות - היא פתאום מטלפנת. אני מיד עונה. זה מין אינסטינקט שכזה. בכל זאת אימא. האינסטינקט הזה הוא שארית מהתקופה ההיא, כשהיה לה סרטן וכל טלפון לווה בהתקף לב קל. יכול להיות שזו הייתה נקודת הזמן שבה התרחש ההיפוך, שבה הפכה תלויה יותר, חלשה יותר, נזקקת יותר. ואצלנו התעצמו החרדה, והדאגה, והחשש.

פעם – האינסטינקט לענות מיד היה רק כשהבן שלי מתקשר. גם אם הייתי באמצע פגישה או עסוקה במשהו. היום האינסטינקט הזה הוא עם אימא. וכשהיא מתקשרת – היא לא שואלת אם אני יכולה לדבר – אלא פשוט פותחת בשיחה. ואני מוצאת את עצמי באמצע פגישת עבודה, עניתי מתוך אינסטינקט והשמיעה שלה לא משהו כבר, ואם היא לא תגיד לי הרגע מה היא צריכה – היא עלולה לשכוח. אז אני יוצאת מהפגישה, מבקשת סליחה לרגע, הרגע לפעמים הופך לדקות ארוכות שבהן אני מאזינה לסיפור בפרטי פרטים על הליכה לסופר, איך מצאה חנייה קרוב לפתח, שהייתה חייבת לקנות מלפפונים כי בדיוק נגמרו בבית, שהיה תור ארוך, ועוד כהנה וכהנה. לפעמים זה סיפור שכבר שמעתי אתמול. עד לפני כמה זמן עוד הייתי אומרת לה שאת הסיפור המסוים הזה כבר סיפרה לי, וששמעתי. היום כבר לא. אני מקשיבה. מקשיבה ועונה, ומתרגזת במקומות הנכונים, ומתפעלת במקומות אחרים. כדי לתת לה את התחושה שאני שם בשבילה. שאני זמינה בכל רגע. ואני יודעת שצריך לנצור את הרגעים האלה.לאט-לאט אני גם  לוקחת ממנה מתכונים, כי היא בשלנית יוצאת דופן, ואין סיכוי שבחיים אגיע לקרסוליה, כי היא עושה הכול בדיוק כמו שצריך, ואני נוטה לעגל פינות, וחסר לי שתדע.

ללמוד לקבל אותה כמו שהיא עכשיו

הצד השני של התמונה הזו היא שאני הפכתי להיות יותר סבלנית מפעם. קצת פחות קוצנית, קצת יותר מקשיבה. קצת פחות ויכוחים, הרבה פחות התנגדות, והרבה הרבה יותר קבלה. כי הזקנה הזאת, שקופצת עלינו ועל ההורים שלנו, אי שם מעבר לגיל שמונים (לבנות המזל מאתנו שיחצו את הגיל הזה) לא נראית בכלל כמו בפרסומות ובפוסטרים. והיא לא טובלת בירק, והיא לא מתמצת רק במשחק רגוע עם נכדים בלונדינים מדוגמים ורגועים, והיא לא מתרחשת רק בבניינים מפוארים של דיור  מוגן לעשירון העליון. הזקנה היא בעיקר התמודדות עם הארוחה הבאה, עם התרופות שצריך לקחת בזמנים קבועים, עם התור לבדיקה הבאה, עם השמיעה הנחלשת, הגוף הקורס, הזיכרון הנחלש, וההתמודדות עם העולם שבינתיים רץ קדימה, ומשאיר אותם מאחור.

אז אני מנסה לרכך בשבילה את המפגש עם העולם המתקדם, להיות שם כשהיא צריכה גם אם זה לא תמיד מתאים באותו רגע, לא להתרגז למרות שהטלפון מגיע בדיוק כשאני באמצע, שבסוף כל שיחה יש בדרך כלל משהו שהיא מבקשת שאעשה/אבדוק/אברר בלי לשאול אם אני יכולה, אם יש לי זמן, ואני מקבלת ומבטיחה ולא מנסה להתחמק. כי אני יודעת שעכשיו זה הזמן לתת קצת נפח, מקום, משמעות ותוכן לאימא שלי, שהולכת ונעשית שקופה. כי אימא יש רק אחת, ואני אוהבת אותה.

 

ממשיכים לעזור להורים שלנו>>

ממשיכים לעזור להורים שלנו>>