כשהתחלתי את ערכת כלים ידעתי חשבתי שיהיו בה אחד עשר פרקים. בחרתי מספר לא שלם. לא סימטרי. הפרקים הראשונים היו ברורים לי מהרגע הראשון אבל האחרונים היו מעורפלים יותר - היה ברור שיהיה שם משהו עם סליחה. 

 

סביב פרק שש שיניתי את שם הערכה. מערכת כלים לנאנסת ?הטרייה? החלפתי את השם לערכת כלים להחלמה מאונס. פתאום אחרי אמצע הדרך ההחלמה החלה להראות אפשרית. בהשג יד. גם השינוי של מונח הנאנסת ביטא שינוי כלשהו. אנחנו לא חייבות להשאר נאנסות לעד. 

 

וכשכתבתי את שמות הפרקים הבאים מיד אחרי סליחה נוספו כאילו מעצמם סוגריים סביב לעצמך בעיקר. ואכן הדבר הכי קשה לכל נפגע/ת תקיפה מינית הוא אונס זה השלב הזה. להאמין באמת שמה שקרה הוא לא באשמתה/ו. 

 

לפני כמה ימים פנתה אלי אחת המתלוננות באחת הפרשיות המדוברות לאחרונה וסיפרה לי איך כך פעם שהיא רואה את פניו של התוקף בטלוויזיה לבה נחמץ. עם כל הכאב שהיא חווה, היא מוצאת מקום גם לכאוב עליו. היא אמרה שהיא לא יכולה לחלוק את הרגש הזה. שאחרים חושבים שהיא נשמעת משוגעת ואיך היא מעזה לרחם עליו. הרגעתי אותה שהיא הכי אנושית שיש. שאלה מאיתנו שמסוגלים למצוא בתוכם את החמלה והסליחה לא רק כלפי עצמם, אלא לפעמים אפילו כלפי מי שאחראי למצבם הנוכחי, אלא בעיני הם הכי מתקדמים שאפשר במסע. 

 

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp

חם מרחבי הרשת